האביס (MaleXMale)

|1| חתול ועכבר

יו~

רק רציתי להצביע על משהו כדי שהוא לא יהווה בעיה~

המילה על הכריכה שמתבטאת כ'ABYSS' זאת מילה בפני עצמה, לא מומצאת, השם של הסיפור אומר THE ABYSS. בתרגום ישר זה "השאול", אם כי בסיפור עצמו עומדת להיות למילה הזאת משמעות אחרת לגמרי - הקטע הוא שבסיפור זה "ה-אביס", כלומר, שמדובר באביס אחד ספציפי, מה שאתם עוד תבינו בהמשךP:

ובמידה ותהיתם, את שמו של לופין מבטאים LUPIN^^

ולבטות החמודות שלי - א - תודה על הביקורת! ב - יש חלק חדש שמחכה לביקורת שלכן באותו קישור בסוף הפרקP:

~~~

עם כל היכולות המרהיבות של השרפים, היה דבר אחד שאף אחד מהם לא יכל לברוח ממנו; היכולת להרגיש שעמום. היכולת הכה בסיסית הזאת שהיוותה גם מכשול משמעותי עבורם, הותקנה בכל אחד ואחד מהם ואפילו הייתה גורם להשמדה של לא מעט שרפים. למה? טוב, אחרי מחשבה מעמיקה, קל להסיק שזה בגלל שהאל לא רוצה שהשרפים שלו יתעצלו, יעמדו מלכת ולא יעשו את עבודתם. לא, האל רצה שהשרפים שלו ינוחו רק בזמנים מינימליים ביותר ודרושים בלבד. לא פעם ולא פעמיים, שרפים מצאו את עצמם קמים משינה או אף פוסקים מלאכול או לשתות רק כי היו משועממים.

כמובן, היה מדובר בצבאו המושלם של האל - לא היה בו ולו הדופי הקל ביותר. השעמום תמיד דחף את השרפים להתקדם קדימה, לשאוף להשיג יותר, לראות יותר, לשנות ולמלא את לבם ברצון לעזור לאדונם.

עם כל זאת, לא משנה כמה פעמים לופין ראה את האביס בפעולה, הוא מעולם לא מצא את עצמו משועמם. עשרים שנים עברו במעוף, ועדין מצא את עצמו מתבונן בפליאה ברגע שהצליח לתפוס את האביס במבטו, בזמן שזה חמק ממעמקי נשמתו של האדם שלמולו.

הוא ידע שגונגהו לצידו נדרכה, מוכנה להוכיח את עצמה בפניו. היא שירתה לצידו פרק זמן לא קצר, אבל כפי שהיה צריך לעבור מבחנים כל זמן מה כדי להוכיח את הכשירות שלו לתפקיד, לפי התקן אף היא נאלצה להוכיח בדיוק את הדברים האלו. האל מעולם לא הסתפק בשרפים שלא ממלאים את עבודתם נאמנה.

מקצוות עיניו הכתומות שהתמקדו בעיקר בגונגהו, השרף התחקה גם אחרי תנועותיו של המפלץ שבקע לו מגופו הישן של בן האנוש. עוטה את דמות הסיוטים הכי מעוותים של האדם עצמו; מספר גופות אנוש עם ראשים מרוצצים ואיברים כרותים, הפיות שלהם פתוחים לרווחה, חושפים שורות שיניים משויפות ומוכנות לתקיפה. הידיים החצי מחוברות של המפלצות נאחזו בשמיכה ובסדינים ומשכו את עצמן מעלה, מחוץ לגוף המתכווץ מתחתיהן, שלא חש בדבר. הן זחלו החוצה, אחת אחת, דמויות בגודל אנושי, צבעו של עורן הירוק מחלחל למראה ועיניהן חסרות חיים.

החור הענקי והשחור שנפער מבטנו עד לחזהו של האדם החל להיסגר לאיטו בצורה מכנית. אה, כמה מפליא זה היה בעיניו של לופין.