האביס לא נכנס ישירות לתוך המכולה, לא. שעות עברו וחלפו, אחת ועוד אחת, נוטפות מבין אצבעותיו. לופין כבר התרגל לחשכה בנקודה הזאת. עד אז, כשהרגיש בודד, הדליק את האש השמימית על קצוות אצבעותיו, אבל לאט לאט חלחלה למוחו ההבנה שאולי הוא עתיד להצטער על כך, מאחר שהייתה אופציה גדולה שישהה במקום הקטן הזה ליותר זמן משהניח.
השרף לא ידע בדיוק מה לחשוב לעצמו בזמן הזה. מחשבותיו היו ריקניות ומבולבלות. הוא לא חש עוד כאב, כי כאב היה כבר משהו אחר. הוא פשוט... לא. זה גם לא היה חוסר אונים. לופין לא ידע אם זה היה בגלל שלא הרשה לעצמו להרגיש ככה, או שהגוף שלו פשוט מאס מזה.
הוא נותר ריק.
גונגהו הייתה שם פעם אחת, היא שאלה לשלומו. לופין הבהיר לה שהוא לא רוצה שהיא תדבר אליו יותר כדי שזה לא יסבך אותה בצרות, שהיא היחידה שאפשר לסמוך עליה לנהל את השרפים כעת, ושמעתה והלאה לא יענה לה יותר... הוא כמובן, טרח להוסיף שאסור לה לספר לנשמה חיה על השיחה של שניהם. אחרי שיטענה מנגדו, השתיק אותה.
לופין ידע שהוא צריך להתמודד עם זה לבד.
כששאלה אם לקרוא ללורד, סירב בכל תוקף. גונגהו, שמאז ומתמיד הייתה נאמנה לו, כמובן צייתה ופנתה משם.
...עם זאת, היא הייתה עקשנית, ולכן חזרה שוב ושוב, שואלת אותו שאלות, מדברת, אבל הוא סירב לענות.
ובפעם האחרונה באותו היום שפנתה מהמכולה, אחרי שעות על גבי שעות של מדיטציה ועצבים שהוא לא הצליח להסביר, ריח מוזר לפתע התפשט באוויר.
הוא היה חריף, חזק ולא נעים, כמו אלכוהול, אבל לא באמת. זה הכביד על חזהו של לופין, גורם לו לבלוע את רוקו... ולגלות שהפה שלו יבש.
הוא לא היה אמור להיות כזה.
עיניו המצומצמות של השרף חלפו בזהירות על המכולה סביבו; שקט מושלם. כל גופו נדרך, שריריו מתאבנים. הנשימות שלו הפכו חדות ואטיות יותר, כאם הוא מחכה לטורף.
וכשהדליק את האש השמימית מעל לראשו, אז הוא ראה אותו. את הדמות שנבלעה בין הצללים והחלה להיכנס לאיטה לתוך המכולה, סנטימטר אחר סנטימטר. ראשו של אדם, יד, רגל. הם בקעו לאטם, כצומחים בתוך המתכת. אלו פנים נאות של גבר, שלופין יכל להרגיש לפתע כאילו ראה בעבר. עיניו היו עצומות, תווי פניו גסים וחדים, אפו מחודד אם כי עגלגל קלות בקצהו, שיערו השחור פרוע ומבולגן מעל ראשו... ועיניו... ריסיו הארוכים היו מוגפים לכמה רגעים לפני שנפקחו באחת, בעודו עדין נכנס לאט לתוך המכולה.
"שלום, לופין." הוא פתח, עיניו מבזיקות אליו באדום.
השרף הצטמרר.
---
"פשוט ככה?" שאל לורד, עיניו ננעצות בפניו של השרף באינטנסיביות. "הוא פשוט הופיע ואמר 'שלום'?"
YOU ARE READING
האביס (MaleXMale)
Fantasi•הושלם• בני האנוש הם יצורים עיוורים. מתחת לאפם ממש, ניצבים כל כך הרבה יצורים קסומים שזה פלא שהם בכלל לא מודעים להם. זאת מסקנה אחת מיני רבות אליה הגיע השרף לופין, שבילה כבר זמן מה בעולם האנושי. כששרף - משרת האל המכונף - יורד מעדן על מנת לשרת בעולם הא...
