האביס (MaleXMale)

|20| טראומה

אוקיי, אז רק רציתי להודיע שמעכשיו והלאה אנחנו עומדים להעלות קצב! כמה דברים דרמטיים מאוד עומדים לקרות בזה אחר זה, ואני מקווה שכולנו נעמוד בזה בשלום (XD). אנחנו מתקרבים לשיא, מה שאומר שברגע שזה קורה, ייקחו רק מספר פרקים עד שהחלק השני יתחיל וזה ייסגר~

בהתאם לזאת, בגלל שלסיפור הזה יש המון רבדים, מעתה כל שיר עם ליריקה שאני אשים למעלה יהווה סוג של מיני רמז למה שעתיד להגיע. אלה יכולים להיות משפטים ספציפיים או כל השיר בפני עצמו. אז יאפ, זה הראשון. בנוסף, בסוף החלק הראשון שיר הנושא שלו ייחשף, ולאט לאט נתחיל לראות את שיר הנושא של כל דמות~

ודבר אחרון - חשוב לי לומר שזה הפרק הכי אהוב עלי ב"האביס" מאז שהתחלתי לכתוב את הסיפור ושהוא אומר המון, אז אני מקווה ממש שתאהבו אותו3>

בהצלחה לכולנוP:

~~~

השרף לא קלט את הדם השחור תחילה. המחשבה אחורה הייתה מצחיקה; הוא נשרט מנייר וגילה לבסוף מה קרה, אבל רק אחרי זמן ארוך של מעבר על ניירת.

ללופין לא היה יותר מידי מה להשלים, אולי חוץ מהעבודה בעשרת הימים בהם לא תפקד יותר מידי טוב קודם לכן. חוץ מזה, ביומיים ההם גונגהו הקפידה לכסות כמה שיותר מעבודתו, אבל מאחר שהייתה זקוקה לאישורו - מה שגרם לתחושה בלתי מובנת של אשמה להתפשט בחזהו - על מנת לחתום על מרב המסמכים, הוא מצא את עצמו קורא ערימה נכבדת של מסמכים.

כשקלט את הכתם השחור על אגודלו, בדיוק במקום בו חש כאב קודם לכן, האמין שזה היה דיו... אך כשמחה אותו, נוזלים עלו שוב מעל לפני השטח.

נוזלים שחורים.

השרף המבולבל כיווץ את גבותיו לאור התופעה המוזרה. הוא הניח לידו הימנית לשמוט את הדפים שאחזה והרים אותה אל מול עיניו. הוא שוב מחה את הנוזלים מעל לאגודלו, אבל אלה שוב הצטברו.

צינה נוראה התפשטה ברחבי גופו של לופין כשהסתכל על התופעה, דוקרת וקפואה, כמו אלפי להבים יצוקות מקרח שדקרו אותו לאורך עמוד השדרה שלו. כששאף אוויר פנימה, בחדות, ריח עז של מתכת נכנס לתוך ריאותיו; דם.

אבל לא היה שום דם.

בתנועות איטיות, הוא קם מכיסאו, כמעט ומאובן. כנפיו חסרות התחושה נשאו אותו אל מחוץ למשרדו וברחבי הקומה, ידו הפצועה לא כאבה, אך הוא אחז אותה כל כך חזק בעזרת ידו השניה, שהיה אפשר לתאר שזו לפחות שבורה, אם לא מרוסקת.

השרפים מסביב היו כה עסוקים בעבודתם שלא שמו לב למושל שלהם, שמיהר להיבלע בתוך חדר השירותים ולנעול מאחוריו את הדלת. שרפים אמנם לא עשו את הדברים האלו באותה תדירות כמו בני אנוש, אבל החדר היה ליתר ביטחון.

הוא ניצב במהירות לצד אחד הכיורים לפני שבלע נשימה עמוקה ושוב הסתכל על הנוזל. רגליו נחתו על האדמה וכנפיו התקפלו באחת, הכל בתנועות נרעדות, כבדות, קשות. פחד מאיים ריחף מעל לראשו, חג מסביבו במחול.