Keep breathing//להמשיך לנשום

part 3.7

Part: 28/ הביטחון שבסכנה 1/3 מרתון
-------------------------&---------------------------

"תחזרי לאט וברור על מה שאמרת." סיננתי מבין שיניי, מנסה לעכל לאט לאט את החדשות המזוויעות, בשעה שאנחנו עומדות בחדר השינה בזמן ששאר בני הבית נמצאים בסלון.
לאחר שאנה החליפה לבגדים נוחים מהטיסה ואני לבגדים יבשים מהגשם הארור של לילה קודם.

"נו, קים, זה לא כזה נורא!" אמרה אנה בתחינה של ילדה קטנה "את שכבת עם החוטף שלך!" צעקתי עליה בנזיפה "היינו שיכורים!" נכנסה לדבריי בהגנה "את היית בתולה כשיצאת מהדלת הזאת!" צעקתי בייאוש והצבעתי על דלת החדר "הייתי נואשת שיצאתי מהדלת הזאת, נואשת לחום והגנה! כבר שבועות ואפילו חודשים שהחיים שלנו לא חיים! פעם אחת רציתי להרגיש טוב, פאקינג טוב עם עצמי, שאני בסדר ויהיה בסדר! שמישהו יחבק אותי ואני ארדם בתחושה מוגנת!" החזירה צעקה מיואשת.

עד היום לא הנחתי כמה רע לאנה, לא העזתי לנחש כמה היא סובלת כאן, אפילו באיזה מקום פחדתי לדעת, פחדתי לדעת כמה המצב שלנו רע, פחדתי להתחיל לפחד.

"זה אפילו לא הגיוני שתרגישי מוגנת ובטוחה באדם הכי מסוכן בעולם! שכחת שהוא מחפש אחרייך ורוצה להרוג אותך?!" התרחקתי ממנה ומשכתי בשיער. "זה לא שהתחבקתי עם ליאו!" התגוננה בשילוב ידיים והחזירה מכה מתחת לחגורה.

"זו הייתה פעם אחת שלא תחזור. חוץ מזה, בריאן וליאו קורצו מאותו חומר!" התאשתתי על עצמי במהירות, היא רק יודעת שהתחבקנו, לא על הבכי, הרגע המיוחד, הדמעות המיותרות ומה שהתלווה אליהן. רק חיבוק קל ופשוט נודע לה.

התעטשות קלה נפלטה ממני. "את מסתירה ממני משהו" קבעה ונעמדה דום עם מבט מבוהל "אל תשני לי נושא" דרשתי "את מתעטשת כמו ארנב כשאת משקרת, אני מכירה אותך" ציינה בגיחוך קל "איך הגעת למצב הזה בפריז שאת פאקינג שוכבת עם החוטף שלך?" החזרתי אותה לנושא העיקרי שלנו, היא.

"ביקשתי שנצא לחגוג את ההצלחה של הליין בגדים, שאגב יצא מהמם! מישהי אחת ממש התלהבה ממנו ו.." החלה אנה לסטות מהנושא "אנה, לפואנטה." נשמתי באיפוק
"אוקיי אוקיי. בריאן לא הסכים שנצא מהמלון אלה רק נרד לבר שלמטה, וכך עשינו, כמעט. לבשתי גופייה עם מחשוף ובריאן התחיל לריב איתי שאשת עסקים מכובדת לא אמורה לצאת ככה. אז הוא ביקש שיעלו לנו ארוחת ערב גדולה לחדר, ובתוך הארוחה נכלל גם בקבוק שמפנייה. מפה לשם רוקאנדרול" אמרה באגביות כאילו מספרת מה אכלה לארוחת בוקר.

"ואז?" הרמתי גבה מחכה להמשך, אולי אפילו לאיזה סיפור אהבה כמו באגדות. "ומאז אנחנו לא מדברים על זה ומתנהגים כאילו כלום לא קרה" שמטה כתפייה באדישות. ידעתי שאין דבר כזה סיפורי אגדות.

"אפשר להפסיק לדבר על זה כבר? אז ספרי לי, איך ליאו הגיב כשגילה שהבאת לכאן את לוסי?" חייכה בחיוך מתגרה, גורמת לזיכרונות קטנים לרצד בראשי "הוא התחרפן" חייכתי חיוך צדדי.
"טוב לשמוע" ציינה והתיישבה על המיטה.

"קים!" צעקות בכי נשמעו מחוץ לחדר ומיד לאחר מכן לוסי, בן ותומי נכנסו אל החדר בריצה ועיניהם נוצצות דמעות.
"מה קרה??" נבהלתי והתכופפתי כדי להיות שווה לגובהם ולאחוז בכתפם.
"ליאו רוצה להעיף אותנו מהבית לפנימייה!" אמר בן בהתיפחויות ושיפשף עיניו "מה? מי אמר לכם?" נעמדה אנה בהיסטריה "זה ממש לא ישאר ככה!" קבעתי בכעס ויצאתי מהחדר בריצה אל עבר חדרו של ליאו.

"גברתי, לאן את רצה?" אמר רוברט, העוזר של ליאו, בדרכי לחדר "לא עכשיו!" ציינתי ונכנסתי בגסות אל חדרו של ליאו.
הוא ישב במיטה ללא חולצה ושוחח בטלפון, כשראה אותי ניתק את השיחה בלי הסברים והביט בי בכעס על הכניסה הגסה שלי.

"מה גורם לחשוב שאת יכולה להיכנס ככה לחדר שלי?" נשם עמוק, כניראה מיואש ממני.
"מה גורם לך לחשוב שאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה? חתיכת דרקולה בלי לב!" צעקתי בכעס והתקרבתי אליו
"אני לא ארשה שתיכנסי אליי ככה לחדר ותתחילי לצעוק עליי. תצאי לי מיד מהחדר" דרש בכעס וקם ממיטתו "אני לא הולכת לשום מקום! ואתה ממש לא הולך לזרוק את הילדים המסכנים האלה לאיזו פנימייה!" קבעתי "על מה לעזאזל את מדברת?" הרים גבה כמבולבל
"אל תעשה עצמך שה תמים!" דרשתי בצעקה כעוסה "דבר ראשון, תורידי את הטונים שלך כשאת מדברת איתי, אני לא אחד החברים שלך" סינן מבין שיניו
"ואם אני לא רוצה?" התקרבתי בהתגרות,
"אז כדי לך מאוד לרצות" לחש בכעס, אחז בידיי וסובב אותי במהירות לכיוון מיטתו, הלכתי צעד אחורה מהבהלה, לפתע המיטה התארכה קדימה ופגעה בברכיי, מה שגרם לי ליפול בזמן שליאו אוחז ביידיי, מה שגרם לו ליפול עליי.
הוא העביר את ידיו אל מותניי בהתגרות איטית,כאילו כל זה כלל לא מפתיע אותו.

"תעיף ממני את הידיים המלוכלכת שלך!" דרשתי ודחפתי אותו ממני וקמתי מהמיטה בתנופה "אני דורשת שתסביר לי מה זה צריך להיות" אמרתי בהיסטריה והצבעתי על המיטה שהפכה לפתע למיטה ענקית והאור התעמם ונחלש מעט, משרה אווירה רומנטית.
"את באמת רוצה לדעת מה זה?" חייך בהתגרות וקם מהמיטה "אל תתגרה בי ליאו." סיננתי מבין שיניי בנשימה עמוקה
"אני לא מעוניינת לדעת מה הולך בינך לבין איימי" נגעלתי והוא התקרב יותר
"למה? את מקנאה?" שאל בחיוך מתגרה ומתנשא יחד.

"זה לא בסדר שהבית בושת הזה נמצא כאן כשיש ילדים בבית!" שיניתי נושא במהירות.
"אל תערבי את הילדים בזה, אני אוסר עלייך" תפס ביידי בחוזקה
"את מקנאה באיימי." הפעם קבע בחיוך מנצח והביט אל תוך עייני. צמרמורת קלה עברה בגופי.

"אני ממש לא מקנאה בפרחה מפלסטיק הזאת, ותאמין לי שאם אני רוצה מישהו אני אדע איך להשיג אותו. ותסמוך עליי שאתה ממש לא אחד כזה, אתה חתיכת אדם קר בלי לב, ומגעיל, ומתנשא.." ניסיתי להטיח בו מילים, אך הוא עמד קרוב מדי, מעביר מבטים בין עייני לשפתיי, הלוך ושוב.
לא יכולתי להימנע מלהעיף מבט בשפתיו הבשרניות, "נו, תמשיכי" ביקש בחיוך, במרחק נשימה ממני "וטיפש, רוצח, ואני שונאת אותך כל כ..." משפטי נקטע, שפתיו הוטחו בשפתיי.

----
יצא פרק חובבני רצח😣

החלק של המיטה הנפתחת (בלבד!!) נלקח מפלוריסיינטה, כבר דיברנו על זה⁦❤️⁩🦄

בעשר, (סליחה פשוט המחשב נטען) אעלה את הפרק השני מתוך שלוש של המרתון⁦❤️⁩