Keep breathing//להמשיך לנשום

part 6.4

Part: 6.4/ או שאולי לא
------------------------&--------------------

"כן?" ספק שאלתי ספק אמרתי.

הוא נשק לטבעת שעל ידי, לאחר מכן למצחי ולבסוף הניח נשיקה אוהבת על שפתיי. "אני אוהב אותך בכל נשימה שלי." לחש. להינשא לרוצח? כמה מטומטמת אני מסוגלת עוד להיות? 

דפיקות קלות נשמעו על הדלת, מיד לאחר מכן בריאן נכנס והביט בתהיה על ליאו הנושק לשפתיי שוב ושוב, כאילו אני איזו בובה קפואה. באמת קפאתי מההלם, מהמצב המשונה. 

"אז כאן אתה מסתתר!" קרא בריאן באנחה "ששש, אתה מפריע לנו." נופף בידו בכדי לסלק אותו. סוף סוף נשקתי לליאו חזרה, למרות שלא ככה דמיינתי את הצעת הנישואין שלי.. 

נשיקה עדינה, שברירית, שוברת את כל המוסכמות וההיגיון. אבל לעזאזל עם ההיגיון, החוטף שלי הציע לי נישואין!

"אתה צריך ללכת לישון" המשיך בריאן "נו, בסדר, נלך לישון" חייך וציחקק אל תוך הנשיקה בזמן שליטף את שיערי וגבי בזוממות "ליאו, עכשיו." דרש "אני בא, אני בא." נאנח לבסוף אך לא לפני שנשך את שפתיי ברכושניות. נו באמת ליאו, תילחם על להישאר!  

אך מהר כפי שהגיע כך עזב, עזב אותי יחד עם טבעת יהלום והבטחה לאושר. אה, וסופיה. 

הבוקר הגיע מהר מהמצופה, השמש נראתה קורנת יותר, הציפורים צייצו בקולי קולות. הטבעת על האצבע הרביעית הייתה העדה לכך שכל זה לא חלום- זה באמת קרה. 

לא חדלתי לרגע מללטף את הטבעת הנוצצת, כמו התמכרות לסם. 

"קים!" צעקות מבעד לדלת יחד עם דפיקות אגרסיביות "קים, צריך ללכת!" אנה נשמעה "למען השם אנה, את תעירי לי את הילדה!" צעקתי כשסופיה השמיעה אנחות מתוך שינה. קמתי מהמיטה בגלגול עיניים ופתחתי את הדלת בתנופה מזלזלת "בוקר טוב אנה, מה מביא אותך ביום כזה יפה אל חדרי הקט?" אמרתי בטון ציני עד גיחוך "הדבר הרשע והמרושע שהביא אותי הנה הוא הבשורה המרה- חוזרים הביתה." המשיכה עם המשחק הקטן 

"אז רגע, אארגן את הדברים ו-" הסתובבתי לקחת את הדברים אך אנה קטעה אותי "אין צורך, אחד השומרים יביא הכול וכן גם את ספייקי, הוא כבר אצל ג'יימי. קחי רק את סופיה ובואי כבר." זירזה אותי כשלקחתי את סופיה מהעריסה, היא קטנה כל כך ושברירית, איך בכלל חטאה כדי ליפול לבית הזה?. 

"מה הלחץ, תרגעי, אני עוד בפיג'מה, תני לי להחליף בגדים!" ביקשתי כשטרקה את הדלת ומשכה בידי "כולם מחכים רק לך, ליאו ובריאן עצבניים מהבוקר, בואי לא ניתן לדרקולה סיבה לכעוס עלינו." התחננה. "כועסים? מה כבר קרה?" נבהלתי ואיגרפתי את ידי כדי לחוש בטבעת, בהבטחה לאושר. היא עוד שם.

"אני לא יודעת, רק בואי כבר!" גלגלה עיינים כשרצנו אל הלובי שבו הבנים והשומרים חיכו לנו. "קיילב, קח את סופיה ושים אותה ברכב, אנה וקים נוסעות איתך אל שדה התעופה." ציוה ליאו בלי להביט בי. מה התהפך בו?