Keep breathing//להמשיך לנשום

part 5.7

Part: 46/ ורד מוקף
------------------------&-----------------
"ג׳יימי, תתקשר לדיאנה שלא תחזור עם הילדים. תורידו את התריסים החשמליים בכל הבית, ששום חלון לא יהיה פתוח.
כל השומרים מתייצבים סביב הבית ואני רוצה שבעה שומרים בתוך הבית. על כל תנועה חשודה אני רוצה דיווח. תנו לקים ואנה פנסים, כריסטיאן אוהב הפסקות חשמל." ליאו זרק הוראות מכל עבר יחד עם בריאן.

"למען השם, ליאו, בגלל שיחת טלפון אחת אתה תהיה כל כך פרנואידי?" ניסיתי להרגיע את הרוחות כשג׳יימי דחף לידי פנס יד "קים, תביני, אנחנו לא יכולים לקחת סיכון" ניסה בריאן להסביר בזמן שהביט בשומר שהוריד את התריסים החשמליים בעזרת כפתור בשלט.

"בריאן, למשרד. קים ואנה תנסו לא להיסתבך." זרק ליאו לאוויר בלי להביט בנו ועלה אל קומתו יחד עם בריאן.

"אני הולכת לחדר להיות עם סופיה, אם את שומעת משהו תעדכני אותי" נאנחה אנה עם מעט היסטריה ועלתה לחדר השינה.

הסלון הריק שרר צל קל בעקבות התריסים והוילונות המוגפים, המתח ששר בבית היה מורט עצבים.

"אני חייבת להיות מסודרת יותר." ניסיתי להפיג את המתח והרמתי צעצועי תינוקות אקראיים מהריצפה.
"ואיך זה בכלל הגיע לשם?" התקרבתי אל שטיח הקיר המצוייר התלוי בקיר, ועל הריצפה לצידו מוצץ סגול.

במבט מעמיק יותר, השטיח המצוייר דיי משונה.
ורד גדול מתנוסס על הרקע הבהיר, עיטורים קטנים מסביב יוצרים סביב הורד עיגול מיוחד, כאילו מגן על הורד משאר העיטורים.

במבט קרוב יותר, שלושה צעדים קרוב יותר, העיטורים המקיפים את הורד מתגלים כציורים של שטפי דם, כמו שריטה קלה ומדממת בשטיח.
שריטה, עוד שריטה ועוד שריטה, עד שנוצר העיגול המקיף.

קולות צעדים מרוחקים, אבל רק לרגע, כאילו דימיינתי זאת.
הבטתי במתח לצדדים, אחורה ואפילו אל הקיר.
אף אדם.

"מה אתה מייצג?" ליטפתי את פרוות השטיח, מה שגרם לו ליסוג מעט אחורה אל הקיר, קצת יותר עמוק מהקיר.

הסטתי מעט בסקרנות את השטיח.
דלת עץ ישנה, מנעול שחור בעל ידית שחורה.

"מה לעזאזל אתה מסתיר ליאו סמית'?" לחשתי וניסיתי לפתוח את הדלת.
עוד לפני שהספקתי ללחוץ את ידי כנגד ידית הדלת, צליל נקישת מתכות נשמע קלות ובעזרת דחיפה קלה, הדלת נפתחה.
חושך.

"מי ידע שהפנס הטיפשי הזה יהיה שימושי?" גיכחתי לעצמי והדלקתי אותו, מסדרון צר נגלה לנגד עייני.
מסדרון ישן, אפוף אבק וקורי עכביש.

הצעד הראשון מלא באדרנלין,
השני מתמלא התרגשות,
בשלישי זו כבר הליכה מהירה וסקרנית.

לאחר כמה מטרים המסדרון מתעקל, התיקרה נמוכה מעט ודלת חדשה ישנה נגלת.

הפעם לא היה צורך בקול מתכות משונה, היא הייתה פתוחה למחצה, כאילו מזמינה אותי להיכנס להציץ.

צעד ראשון חושש,
צעד שני ואני כבר בפנים.

הפנס מאיר על חדר בינוני וריק,
מלבד שטיח קיר נוסף, קרוע מעט בצדדיו, קליעי אקדח פה ושם וריח האבק חונק את החדר.

ארבעה קירות, אחד בעל דלת, אחד בעל שטיח, אחד חסר קישוטים והרביעי- מלא.. קישקושים?

התקרבתי אל הקיר הרביעי, ציורים שטותיים צוירו על קיר הבטון הלבן.

ילד וילדה, האות ל', סמיילי מחייך, קישקושים המזכירים חתימות, או אפילו מילים.

חתימה אחת משונה שנחרטה בעט שחור משכה את עייני, למרות האור העמום מהפנס, האבק וקורי העכביש, אני יודעת בוודאות של מי החתימה.

2005

"אם תציירי חתימה כל כך קלה יוכלו לזייף אותה. תנסי אחת חדשה" אמא חייכה אליי כשישבנו בחצר הבית וניסיתי לחקות אותה, לחתום על דפים משונים ואקראיים.

"אבל אני אוהבת לחתום ככה, זה ארנב." הגנתי בתוקף על החתימה היצירתית שלי
"אבל את לא יכולה לחתום בעזרת ארנב, למרות שאת רק בת חמש וחצי. תנסי להוסיף טוויסט מקורי." צחקה כשציירתי שוב ושוב את פניי הארנב בעל האוזניים העקומות הגדולות.

"ישלי רעיון! במקום לצייר אף של ארנב, תכתבי את השם שלך, קים." הציעה בהתלהבות.

אחריי עשרים ניסיונות, בעשרה מהם השם שלי נכתב גדול מדי, חמישה נוספים קטן מדי, בחמישה האחרונים זה כבר נכתב בכל מקום שהלכתי.

2018- הווה

"עד ששכחתי מזה." העברתי אצבע רועדת על ציור הארנב המטושטש, השם 'קים' התקבע במרכז פניי הארנב, האף.

נשימה ראשונה, רועדת ומהססת.
נשימה שנייה, מואצת יותר.
נשימה שלישית, מתקשה להגיע.

"אני חייבת לצאת מכאן" לחשתי כשהאוויר סגר עליי ורצתי חזרה אל המסדרון, משם החוצה אל מסדרון הבית המוכר.

"לא כל כך מהר." ידיים התלפפו סביב צווארי, מבהילות אותי עד כדי כך שהלב שלי עצר לרגע והשתנקות בהלה ופחד נפלטו משפתיי.

"יש לי את כל הזמן שבעולם." דחפתי את הגוף הזר מצווארי והבטתי בו, כריסטיאן.
בלית ברירה פניתי אחורה וניכנסתי בריצה חזרה אל הדלת הישנה שמאחוריי השטיח.

"היא כאן!" צעק כריסטיאן בקול עמוק רגע לפני שרץ אחריי אל תוך הדלת.

להמשיך לרוץ, בלי להביט לאחור, נכנסתי אל החדר שרגע לפני ברחתי ממנו.

נשימה מקוטעת,
לב מאיץ,
רעד קל בגוף.

ואז הפנס נכבה.