אולי אתכם היקום מזהיר, שולח לכם תחושה מוזרה כזאת בבטן המזהירה לקראת יום רע.
אותי היקום לא הזהיר, אותי לא הזהירו שהעולם שהכרתי, הולך להתהפך על צירו.
"אמא! אני יוצאת לריצה" קראתי כשהבטתי במראה, מסדרת את הטייץ ומהדקת את הקוקו הגבוה.
"אל תחזרי מאוחר, בבוקר הולכים לבקר את אבא, את זוכרת?" נכנסה אל חדרי בחיוך "איך אפשר לשכוח?" אמרתי בציניות, לא מביטה בעייניה הכחולות הדואגות. "אני.." התקרבה
"אנחנו כלכך לא עושות את השיחה הזאת עכשיו" הבטתי בעייניה בכעס "קים..."
"מה קים? אה? הוא בגד בך, ואחרי שגילית את זה, במקום להילחם עלייך, הוא התאבד כמו פחדן עלוב שהחיים ניצחו. הוא לא דאג או חשב מה יקרה לי? ילדה בת שבע עשרה שלא יודעת כלום מהחיים שלה!" צעקתי לעברה ומתרחקת ממנה.
מבטה היה מיואש "את לא תסלחי לו על זה נכון? כבר עברה שנה.." לחשה
"אני לא אסלח לו, מבחינתי הבן אדם הזה בסופו של דבר הוא הגיע אל המקום שאליו היה צריך להגיע." "קימברלי ג'ונסון, אני מבקשת שתכבדי את מות אביך!" הרימה קולה בנזיפה "ואני מבקשת שתכבדי אותי ותפסיקי לרדוף אחריי איש מת." סיננתי מבין שיניי.
הכנסתי את האוזניות לאוזניי, מתעלמת מנזיפות אימי ויצאתי מהחדר "אל תחכי לי" קראתי וטרקתי את דלת הבית.
סיבוב ראשון, סיבוב שני, סיבוב שלישי, המשכתי לרוץ, מנסה לברוח מהבעיות שלי, מהמחשבות שלי, ללכת מחר לאזכרה? שכבת הזיעה הדקה שעטפה את פניי והדופק המואץ, מעידים כי אני חייבת הפסקה.
השירים נפסקו וצילצול קטע את מחשבותיי "MY MOM"
"אני בדרך" ניתקתי עוד לפני ששמעתי את קולה. המשכתי לרוץ אך צילצול נוסף עצר אותי "my life"
"מה קורה חיים שלי?" קולה של החברה הכי טובה שלי נשמע מבעד לקו "מה כבר יכול לקרות?" שאלתי בחוסר הבנה "האזכרה של אבא שלך מחר, את מתכוונת ללכת?" שאלה ברוגע
"אבל את כבר יודעת שלא, נכון אנה? מה זאת השאלה הטיפשית הזאת?" נזפתי "פשוט חשבתי על זה ולדעתי כדאי שתלכי, את יודעת, בשביל אמא שלך" "אנה.." ניסיתי לדבר אך היא קטעה אותי
"לא משנה מה תגידי, הוא עדיין היה אבא שלך, בין אם תרצי בכך או לא. אם תרצי אבוא איתך, את מפחדת ללכת לאזכרה כי את חושבת שההיא, תהיה שם?" החלה בנזיפה וסיימה בקול דואג "אני לא מפחדת משום דבר. נתראה מחר בשמונה בבית הקברות" סיננתי מבין שייני וניתקתי את השיחה.
פחד, מילה מגוחכת.
"אמא אני בבית!" קראתי כשניכנסתי בדלת, אמא שלי קיבלה את פניי בחיוך וחיבוק "את רעבה?" שאלה בעדינות האופיינית שלה "עייפה, אני הולכת להתקלח ולישון. מחר אנה באה איתי לבית הקברות" חיוכה התעצם "אני כלכך שמחה שסוף סוף קיבלת שכל" שמחה, גילגלתי עיינים ועליתי לחדרי שנמצא בקומה השנייה של הבית.
YOU ARE READING
Keep breathing//להמשיך לנשום
Romanceאולי אתכם היקום מזהיר, שולח לכם מאין תחושה רעה כזאת המזהירה לקראת יום רע. אולי אם הייתי יכולה לעבור הכול מחדש, הייתי עושה זאת אחרת. אולי לא הייתי בורחת באותו היום, אלה בוחרת להישאר ולהאבק על שלי, על חיי. אולי הייתי פחות אמיצה. אולי הייתי מעיזה...
