Rules(boyXboy)✔

Five-Ace

"אבא אתה בסדר, נכון?" קולו של ג'וני שואל בדאגה ברגע שאני מחנה את הרכב מחוץ לסופרמרקט. "בוודאי ג'וני שלי, אבא פשוט שמח" אני מלטף את ראשו, הוא מהנהן ומחבק את רגליי. "אבא מה קונים?" הוא ממשיך לשאול בזמן שאנחנו יוצאים מהרכב, "יש רשימה רוצה לעזור?" אני מראה לו את הדף עליו רשומים בכתב מבולגן מצרכים. "כן, אבל אני יודע לקרוא רק כתב דפוס" הוא אומר ותופס בידי בזמן שאני הולך לעבר הכניסה המלאה אנשים. "זה בסדר, אני אגיד לך מה אנחנו צריכים ואז נלך יחד ואתה תקח את המוצר, טוב?" הוא מהנהן בהתלהבות ואני מרגיש את ההקלה שוטפת אותי. זו באמת הקלה כאשר הילד שלי מאושר, זה הפחד הגדול ביותר שלי, שג'וני התינוק המתוק והיקר שלי לא יהיה מאושר. אנחנו צועדים לתוך הסופרמרקט הגדול, אנשים רבים מציפים את המקום. חלקם באים יחד עם בני זוגם ועוד כאלו שנראים סטודנטים שמגיעים לבד או בחבורות. ג'וני מתלהב מכל מעבר ונראה נרגש כאשר אני מבקש ממנו להביא לי מוצר כלשהו מהמדפים, זה מחמם את ליבי לראות אותו כל כך שמח. "ג'וני עכשיו אני צריך מיונז וחרדל" אני מקריא מהרשימה וג'וני רץ למדפים הנכונים ומביט בצנצנת הצהובה. "אבא זה גבוה לי" הוא אומר ואני מחייך, אני מביא לו את הצנצנת הצהובה והלבנה "תודה אבא" הוא מחייך אליי חיוך חסר שיניים. הזמן כאילו נעצר, אני מביט על פניו המחייכות של בני, המבט שבעיניו נראה כל כך מאושר והדבר היחיד שאני מצליח לשמוע זה את פעימות הלב שלי. אני מצליח להבין את כל אותם אנשים שיקריבו הכל למען חיוך אחד מהאדם שהם אוהבים, אני מוכן להקריב הכל עבור ג'וני שלי. נעלי הספורט הלבנות שלו מטופפות במקצב לא אחיד על גבי מרצפות הקרמיקה הנקיות, הוא מדלג מעל קווי המתאר של המשבצות שבצבע שמנת. אני מחייך למראהו וכך עוברת לה שעה, אני וג'וני נהנים מהרגעים הקטנים שלנו יחד. אני אוהב לראות את החיוך היפיפה הזה של התינוק שלי, החיוך חסר השיניים הקדמיות, זה שגורם לפנים שלו לזהור ולכל העולם להעלם.

"זה יצא לך מאתיים חמישים דולר ותשעים סנט, מזומן או אשראי?" הקופאית שואלת בעודה מתקתקת מספר דברים על המקלדת ברעש של קליקים חלשים מהציפורניים הארוכות שלה, "אשראי" אני מגיש לה את האמריקן אקספרס האפור שלי. היא מעבירה על הפס המגנטי ונשמע הצפצוף ולאחריו האור הירוק מופיע וגורם לי לנשום לרווחה, "אבא איך בפלסטיק יש כסף?" ג'וני מושך קלות בשרוול הסוודר שלי. אני שם לב לחיוך המבצבץ על שפתיה של הקופאית, "זה לא רק פלסטיק יש עליו פס מגנטי שגורם ל... איך אני עומד להסביר לך את זה" אני מתחיל להסתבך ונראה שהשיחה הקטנה שלנו משעשעת. אם הייתי מקשיב מהצד זה באמת היה נראה לי משעשע, אני די בטוח שכל המבוגרים מתקשים להסביר לילדים שלהם מה זה הנייר בעל המשמעות הזו. "זה מסובך ג'וני, כשתגדל אתה תבין" אני מלטף את ראשו בחיבה, "טוב אבא" הוא מחייך לקופאית ולוקח את השקית הקלה ביותר. "הבן שלך?" היא שואלת בעודה מפוצצת בלון מסטיק, "כן" אני מרגיש מבוכה קלה בדרך כלל אני מרגיש ככה ליד נשים מבוגרות ממני או מאוד צעירות. זו הרגשה משונה כי הן לא באמת עושות משהו שגורם לאי נוחות והבחורות איתן אני מדבר מאוד נחמדות וטובות לב, "מאוד חמוד" עורה הכהה מבולט בגלל החולצה הלבנה שהיא לובשת, מתחת לחולצה ניתן לראות גופייה בצבע טורקיז זוהר. אני מלמל תודה ולוקח את השקיות, מושיט יד לג'וני שעמד בשקט במשך כל אותה שיחה מביכה.