Rules(boyXboy)✔

Six-Ace

"אייס שלי, אתה מרגיש טוב יותר?" ג'י-יונג מופיעה ומנפנפת במניפה שלה, "כן תודה על הדאגה" אני מחייך חיוך קטן ומכין את ההזמנה. היום אני וגייב צריכים גם להכין וגם למלצר, שתיים מהמלצריות לא הגיעו ויש עומס. למען האמת אני אוהב לעשות גם וגם, ככה אני לא מתבלבל בהזמנות, "גייב תביא את זה בבקשה לשולחן ארבע" אני קורא לו והוא מופיע בקימונו הירוק שלו.
"נו גייב אתה לא יודע לקשור את הסרט?" ג'י-יונג צועקת עליו והוא מושך בכתפיו, הקשר של הסרט עוד פעם נפרם לו. גייב פשוט לא יודע לקשור סרטים, במיוחד אם מדובר בסרט של הקימונו הוא אומר שזה מסובך מידי בשביל גבר פרקטי כמוהו. "אייש בוא הנה" היא אומרת ומסובבת את גייב, היא מסדרת את הסרט וטופחת על גבו כשהיא מסיימת.
אני מחייך כשאני מביט בשניהם, זה מזכיר לי את הזקנה והנכדה שלה בכביש היום בבוקר. "טוב, ההפסקה שלכם נגמרה ויש לקוחות אז צ'ופ צ'ופ" ג'י-יונג אומרת והמניפה שלה זזה לפי קצב הדיבור שלה, "אתה" היא מצביעה עליי "מלצרות" וגייב מבין שהוא יהיה במטבח. אנחנו מהנהנים ויוצאים לעבר הרחבה שבה מתרחשת רוב הפעילות של בית הקפה.

"שלום מה תרצו להזמין?" אני שואל זוג, האישה יושבת ואוחזת בבטנה ההריונית והגבר תומך בגבה עם חיוך. "זו פעם ראשונה שלנו" האישה ממלמלת ואני מהנהן "בשבילך הייתי מציע תה פסיפלורה הוא מקל על בעיות שינה במיוחד בזמן ההריון ובשבילך הייתי מציע תה נענע הוא עוזר בהרגעה והטעם המתוק משפר את ההרגשה פלאים" אני מחייך אליהם בעודי מספר את המידע. "וואו תודה, ניקח את ההזמנה" אני מהנהן בעודי רושם, "תרצו עוגיות עוגות, יש לנו מלוחים אבל לא הייתי מציע לך כי אני לא יודע אם את בסדר עם נתרן גבוה זה עלול להזיק לעובר" אני מסביר והיא מהנהנת. "זה בסדר רק את התה בבקשה" הגבר אומר והאישה מהנהנת, אני מסתובב לעבר הדלפק ורואה איך גייב קורץ לי מעבר לדלפק.
אני עובר משולחן לשולחן, נפגש עם לקוחות ותיקים. "היי אייס איך ג'י-יונג? מעבידה קשה?" אחת הלקוחות שואלת היא אישה מבוגרת בגילאי החמישים שישים שאוהבת לשחק טניס. כן גם בגילאים כאלו אנשים משחקים טניס, למען האמת היא לא רעה, פעם אחת לקחתי איתי את ג'וני כי הובטח לי כרטיס חינם. "ג'י-יונג היא בוסית טובה כיף לעבוד איתה ובמיוחד כאן" אני משיב בחיוך ומתקדם לעבר שולחן שבע, זה השולחן הקבוע שלה יחד עם שלוש מהחברות שלה. כל יום חמישי בשולחן שבע יושבות ארבע חברות שמזמינות את אותה הזמנה, הן באות לכאן רק בשביל החוויה ואומרות שלום לג'י-יונג. "טוב אז לאנה תה ווניל, לרוזלין תה נענע, לג'ודי תה קמומיל ובשביל לואיזה תה לואיזה ומגש של כופתאות ממולאות בתפוחים?" אני שואל ורוזלין צוחקת, "לא היה קל יותר להגיד את הרגיל?" אני צוחק יחד איתן והולך להגיד לגייב את ההזמנה. החבורה הזו בהחלט מגניבה, אני מחייך וממשיך לחלק ולקחת הזמנות.

"סליחה מי זה אייס גיבסון?" שליח נכנס כשבידו זר פרחים עצום ואני ממהר לכניסה. "אני" השליח מסתכל עליי לכמה רגעים ומביא לי את הזר ומעטפה לבנה ומוכרת. הלב שלי מתכווץ לרגע במקומו, אני פותח את המעטפה בידיים רועדות הזר מסתיר את שדה הראייה שלי ואותי.
אני בטוח שקראת את המכתב שלי היום בבוקר אהוב, אמרתי לך שאכתוב לך. אני באמת מתגעגע אליך, בגלל זה החלטתי לעשות לך הפתעה. אני יודע שאתה אוהב מרגניות במיוחד את הכחולות, מה אתה חושב על הזר? אוהב את זה?
אני יודע שכן, תזכור שאתה שלי, אני אוהב אותך נתראה❤
יש לי בחילה מלקרוא את המכתב, אני זורק בכעס את הזר הגדול לרצפה וקורע את המכתב, "מי אתה חושב שאתה שתקרא לי שלך?" אני צועק וצופה בעלי הכותרת העדינים של המרגניות מתפזרים על רצפת העץ הבהירה. דמעות נקוות בזוויות עיני, אני שונא אותו, אני פשוט שונא אותו איך הוא מעז לחזור?
"אייס מה קורה כאן?" ג'י-יונג מגיעה ומביטה בי בשאלה, "אני.... הוא..." אני מנסה למצוא את המילים לתאר את המצב שלי ואני פשוט לא מצליח. הגרון שלי צורב, דמעה קרירה זולגת באיטיות על פניי. אני משפיל ראש ומרגיש עוד דמעות מתחילות לזלוג באיטיות, ההרגשה מדגדגת ולא נעימה. זה עושה לי בחילה ואני רוצה להכנס מתחת לשמיכה ולהעלם. "אייס אני צריכה שתגיד לי מה קרה" קולה רך ומרגיע אבל הבהלה שלי רק גוברת, "הוא..." אני מנסה להתחיל את המשפט וכל מה שיוצא זו מילה אחת עם אלפי רסיסי זכרונות. הרסיסים כל כך קטנים, הם מדוייקים בפגיעה שלהם בלב שלי. אני זוכר את הפעם ההיא שאמרתי לו שאני אוהב מרגניות כחולות, זה היה בחורף הן בדרך כלל גודלות כל השנה. 
"מה הפרח האהוב עלייך?" הוא שואל בעודו מלטף את ראשו של הצעיר, "א-אני אוהב מרגניות כחולות" הנער הצעיר אומר בקול חלש. הקול שלו חלש תמיד, לא בגלל חוסר בטחון הוא פשוט אהב שקט ושלווה. "ועליך?" הבוגר מחייך למשמע השאלה, "אני אוהב ווניל, הם לבנים ומריחים נפלא בדיוק כמוך" הצעיר מסמיק ממילותיו של אהובו. "אוייש אתה כל כך מתוק כשאתה מסמיק" הוא נושק לשפתיו של הצעיר, מרוויח גניחה שקטה. "או-אולי עדיף ש...שנפסיק?" הצעיר שואל אותו והנשיקות מפסיקות, "אתה מפחד?" הצעיר מהנהן ומרכין את ראשו בבושה, הוא לא יכל להתגבר על הפחד. "אל תדאג נעשה את זה פעם אחרת לא חייב לעשות את זה עכשיו" הצעיר מרגיש את לחייו מתחממות ומהנהן במתיקות.
פיהוק קטן גורם לשפתיו להיפתח לעיגול מושלם ולצליל המיה שקטה להיפלט מפיו, הבוגר צחקק וליטף בחיבה את שיערו של הנער הישנוני. "נלך לישון עכשיו" הוא אומר ומכבה את האורות, מחזיק את אהובו קרוב כמה שרק יכל.
הזיכרון הזה מעלה חיוך מריר על פניו, הוא לא הבין אז שהאהבה ההיא הייתה חולנית, לא בריאה לשני הצדדים. כאשר הזמן עבר ההתנהגות האובססיבית והחולנית של בן זוגו החמירה, הוא נקרע בין הצורך להיות נאהב לצורך לפרוס כנפיים לחופש. ואז הוא הבין שאם הוא יתן לבנו חופש, החופש שלו יגיע גם הוא לכן הוא נלחם. הוא נלחם חזק ככול שיכל, לילות שלמים הוא העביר עם בנו הקטן במיטה שבחדר האורחים כשסכין מטבח נמצאת בידו. הפחד מפני הפגיעה של בנו היה גדול יותר מהטבע שלו, הוא אדם שקט כזה שלא אוהב רעש ושינויים. אבל הוא עשה את זה, והוא לא יתן לכל העבודה הקשה שלו לרדת לטימיון. הוא לא יתן למפלצת הזו לחזור לחיים שלהם.

"הוא... חזר" שתי המילים האלו גרמו לג'י-יונג לקפוא ואז למצמץ בלבול. "מה זאת אומרת? הוא הלך סילקתי אותי בעצמי" היא אומרת ואני נד בראשי, "המכתבים שקיבלתי היום והפרחים הם ממנו" אני אומר בקול שקט. "הוא רוצה להחזיר אותי, הוא אומר שאני עדיין שייך לו" אני אומר לה ומרים אליה מבט, בעיניים השחורות שלה אפשר לראות ענני סערה צפים. "וטוב שאתה מודע לעובדה הזו, בייב" אני מסתובב באיטיות לעברו, מנסה למשוך את הזמן כאילו והוא יעלם. "אתה לא תברח עוד פעם נכון?" הוא מתקדם אלינו וג'י-יונג נעמדת מלפניי, "לא עוד פעם את" הוא מגלגל את עיניו ומסתכל עליה בזלזול. הרגליים שלי מתחילות לרעוד ואני מרכז את כל המחשבות שלי בג'וני, עכשיו הוא צריך אותי כמו אז לפני שנה וחצי. המכות הכחולות שהופיעו על גופו של התינוק שלי מהבהבות אל מול עיניי, אני ממצמץ באיטיות ובפעם הראשונה מזה שנה אני מביט בעיניים שלו, "למה חזרת ג'קסון בראון?"