שבת היום, אני יכול להרשות לעצמי לישון עד מאוחר. לפעמים אני וג'וני ישנים ביחד, היום זו אחת מהשבתות האלו שבהן אני וג'וני יוצאים לבלות. נכון שיש את החוב לבנק אבל גלידה בשתי דולר לא תזיק. אני קם מרשרושים לידי, ג'וני התעורר והוא משחק עם הדובון החום בהיר. הדובון היה מתנה שאמרה כל כך הרבה בשבילו, אני זוכר את עיני הדבש שלו מנצנצות בהתרגשות. הוא הבטיח לומר תודה יפה למייק, ההפתעה על פניו לא איחרה לבוא כשאמר שלא הוא זה ששילם על הדובון.
"היי ג'וני מה דעתך שנלך לפארק ואז לספרייה?" אני מלטף את לחיו החלקה בעוד הוא נשען על היד המעט מזיעה ומהנהן. "רוצה שאבא יבחר לך מה ללבוש?" אני רוצה שיהנהן, אני רוצה. והוא מהנהן ומחייך עדיין לא אומר מילה, כזה הוא ילד שקט ורגוע. בעבר כאשר היה הולך איתו לרופאת הילדים הייתה אומרת לו שהתינוק מאוד רגוע אך אין סיבה לדאגה. למען האמת הוא מאוד פחד שהשלווה של התינוק תפגע בו, לא הוא לא פחד מהמחשבה על כך הוא פחד מההשלכות שהוא יגרום. "לך לצחצח שיניים אני אבחר לך בגדים" אני מתרומם מהמיטה ומבחין בכתמים קטנים של מים, אני נאנח. אני והולך לחדר של ג'וני, בשונה משאר הבית החדר שלו פחות או יותר מסודר, גוונים של ורוד וסגול שולטים בחדר. אני מחייך ופותח את הארון הוורדרד שמלא בבגדים שקניתי לו, אני מוציא אוברול ירוק בהיר וחולצה בצבע בננה. על החולצה מצוירת בננה אני מוציא לו גרביים בעלות גוון של צהוב ומניח את הבגדים על המיטה שלו והולך לחדר שלי. אני מתלבש ומתחיל לסדר את המיטה, להחליף את המצעים גם אצלי וגם אצל ג'וני. "~אבא~ אני יפה?" אני שומע את ג'וני שואל, "תמיד קטן שלי" אני מחייך אליו והוא אליי.
האוכל מוכן, חביתת ירק עם סלט כרוב לבן ועגבניות ושני צנימים לכל אחד מאיתנו. אני וג'וני יושבים אחד מול השני ואוכלים כג'וני מספר את הסיפורים מהגן שלו. "אבא למה בלה אומרת שבנים לא אמורים לשחק בבובות?" הוא שואל אותי ואני רק עוצר דום ומרגיש את האוכל נתקע בגרוני, "זה בסדר לשחק במה שאתה אוהב, אין בזה שום דבר רע" אני אומר לו והוא מביט בעיניים שלי המבט שלו הוא עמוק לא מבט של ילד בן חמש. אנחנו מסיימים לאכול ואני אומר לג'וני שבשתיים אנחנו נצא ברגל לכיוון הפארק, בינתיים אני מסדר את הבית, שבוע שלא עשיתי את זה ועכשיו הגיע הזמן. קודם את המטבח, להכניס את הזבל לשקית השחורה ואז לשטוף את הכלים. אני עובד על המטבח הרבה זמן עד שהלובן של השיש מבריק ואין שום סרים או צלחות שמעיבים על המראה. אני עובר לסלון ומקפל את ערימות הכביסה, ממין את אלו שצריך לגהץ ומביא את קרש הגיהוץ הכחול, הכביסה לוקחת כמעט חצי שעה עד שהכל נמצא בארונות. החדרים הם אחרונים ואז אני מפעיל את מכונת הכביסה והולך להתלבש, ג'ינס בהיר עם חולצה לבנה פשוטה זה הכל ,את נעלי הספורט הכחולות שלי צריך להחליף.
"בוא ג'וני, הולכים" אני לוקח את תיק הגב שלי שצוייד במים,כמה פירות וארנק שיש בו שלושים דולר ושמונים סנט, אנחנו יוצאים מהדירה ואני נועל את הדלת בעודי בודק את המנעול ולובש על פני חיוך בשביל ג'וני. אנחנו הולכים יד ביד למרות החום של שעות הצהריים, אני מוביל אותנו לפארק הקרוב, בפארק יש דוכן גלידה קטן שג'וני אוהב. "הנה אבא הנה" הוא אומר בהתרגשות ורץ לעמוד בתור, אני מגיע אחריו ונעמד לידו. "איזה טעם תרצה ג'וני?" הוא שם אצבע בפיו ואני מרחיק אותה בעדינות , "בננה אגוזים" המוכר שם לו כדור של הטעם ואני בוחר בפיסטוק, לא טעם אידיאלי בעוד כולם בוחרים ווניל או שוקולד חלקם אפילו תות אני מעדיף את הטעם המעט מריר של הפיסטוק. יש משהו מנחם בגלידה בגוון מנטה שגורם לי לחזור אחורה ולהיזכר בשנים ההן בהם כלום לא היה מסובך. כשאימא הייתה מחייכת ביחד עם אבא ונותנת לי יד כדי שאאחז בה, איפשהו שם כשאבא נפטר זה שבר אותה. לא היה מוות טרגדי או נורא סך הכל מוות בשיבה טובה. אבא התחתן ביחד עם אמא כשהיה בן ארבעים, בגיל שבעים ושלוש הוא נפטר, פשוט לא התעורר. אימא קיבלה זאת בצורה קשה, היא התאבלה במשך זמן רב יותר והלכה לבית של אחותה שם היא נשארה עד היום. הקשר איתה התרופף ככה שהיא לא יודעת על הגירושים, על ג'וני ועל כל השאר. היא מניחה שאני עדיין גר בדירה הגדולה באיסט-סייד יחד איתו.
"היה טעים תודה אבא" קולו המתוק מוציא אותי מחלומותיי בהקיץ ואני מחייך אליו ונוגס בוופל המעט לח, "אפשר ללכת לספרייה עכשיו אבא?" הוא שואל ושאריות של נוזל דביק נמצא על פניו. אני מוציא מגבון של מקדונלד'ס וקורע את העטיפה, מנגב את פיו ואת ידיו במגבון לפני שאני מנגב גם את ידי וזורק את העטיפה והמגבון שעכשיו בצבע צהבהב לפח המתכת. "נלך" אני וג'וני צועדים יד ביד לאורך הרחובות העמוסים בבני אדם, צעירים ומבוגרים, חלקם לבוש בבגדים זוהרים אחרים מעדיפים משוחרר ויש את הרגילים. ערבוב הצבעים והריחות שונה לגמרי מהבית, שם ציוצי ציפורים ורעש הטרקטורים היו הדבר היחיד שאפשר היה לשמוע, לפעמים בימי השוק היה ניתן לשמוע את ההמולה ממרחק. ניו-יורק היא שונה כל כך, גדולה ועצומת מימדים, פעם אחת הוא ניסה ללכת לשוק, זה נגמר שהוא הלך למכולת שליד ביתו ודמעות תסכול שעמדו בעיניו.
הם הולכים יד ביד, הרחובות עמוסים והם שניהם רק משלהם. השמש של חודש יוני מכה בעורפם ללא רחמים, שולטת על הרוח והחיים. הם פנו בעיקול הרחוב, בניין מתפורר עוד מהתקופה של המושבות היה מה שכינו האזרחים ספרייה. זו באמת הייתה, האבק וריח העובש היה מקום מפלט בשביל השניים. הם אהבו את התחושה שהמקום נתן, כאילו עטף אותם במוגנות שלא יכלו לחוש בשום מקום אחר. "שלום לך מר גיבסון וגיבסון הקטנטן" הספרנית המבוגרת אמרה בחיוך. היא הושיטה סוכריה אדומה עטופה בנייר מרשרש לג'וני. "מחפשים משהו מיוחד היום?" היא שאלה והם הניעו את ראשיהם בשלילה. "יש לי משהו מיוחד עבורכם אני בטוחה שתאהבו" היא אומרת ויוצאת מן הדלפק הכהה לעברם, הולכת בליווי קרקוש של עקבים נמוכים וכבדים. הספרנית הייתה אישה בשנות החמישים לחייה, היא הייתה אישה טובה והיא ובעלה ניהלו את המקום כיאה לספריות עתיקות, שימרו את האווירה הנוסטלגית במקום בדיוק כמו שאייס רצה להרגיש כאשר הגיע לכאן. היא צעדה על רצפת הפרקט מנווטת בין המעברים עמוסי הספרים בלי להתבלבל אפילו פעם אחת, כאשר נעצרה אל מול מדפים עמוסים ספרים בעלי כריכות צבעוניות היא עלתה על שרפרף מעץ בהיר ושלפה באחת ספר לא דק ולא עבה, על הכריכה צויר נער העומד על ענק אבן. "אבא אני יכול לקרוא את זה?" ג'וני שואל ואני מהנהן אליו והספרנית רק מחייכת אלינו. ג'וני מתרגש מהספר החדש ואני לפעמים מרגיש צביטה קטנה שאין באפשרותי לקנות לו את אותם ספרי הרפתקאות שאהב כל כך. ג'וני היה ילד חכם, אומנם בחשבון הוא קצת התקשה אבל בכל הנוגע לקריאה עקף את בני כיתתו. מהירות הקריאה שלו הייתה על מאה מילים בדקה כשהממוצע לבני גילו היה רק שמונים, המורים שיבחו אותו והגננת אהבה אותו. אבל עדיין הוא היה כמו גור זאבים בודד, לא יכול למצוא את מקומו בחברה. אולי אלו האנשים אולי זה אייס ואולי זה היה פשוט אופיו של ג'וני. כל מה שאייס יכל לומר היה בסדר ולחייך אל בנו הקטן שחוכמת חיים ניבטה מעיניו.
הם עזבו באמירת שלום לספרנית החייכנית, תווי פניה היו רכים ועורה השחום נראה זוהר באור השמש. ג'וני צעד כשהספר שהשאילו בידיו והוא מחייך כשסוכריה בפיו. אני צועד דואג על כל צעד שלו, ומשום מה מחשבות שהפריחו אצלו פרפרים קטנים בבטן התחילו. הוא חשב על מייק והאם גם במונטריאול המעט רחוקה הוא חושב עליו.
YOU ARE READING
Rules(boyXboy)✔
Romanceאייס הוא אב חד הורי לילד בן חמש בשם ג'ון, הוא נפרד מבן זוגו הקודם ולאחר שנה שניהל חיים שקטים יחד עם בנו, בן זוגו חוזר ואיתו השדים שאייס החביא במשך שנה שלמה. בתפנית מוזרה שרק החיים יכולים לעשות השופט הצעיר שנתן לאייס את הזכות לגדל את ילדו לבדו נחלץ ל...
