מייק לא אמר לי לאן אנחנו הולכים היום בערב, אני יודע שזו מסעדה. מייק הביא לי בגדים והתפלאתי שזו לא חליפה, גם מייק אינו לבוש חליפה אלא ג'ינס וטי-שרט די רגילים למראה. "מייק יש לך חגורה להביא לי?" אני מחזיק בג'ינס ומתקדם לחדר, "כן רק שנייה" הוא אומר ואני שומע אותו הולך לעברי. הוא נכנס לחדר הארונות ופותח כמה מגירות עד שהוא מוצא חגורה שחורה ודקה, "זה אמור להיות במידה שלך" אני ממלמל תודה שקטה ולוקח את החגורה מידו.
אני יוצא מחדר הארונות מרוצה מאיך שאני נראה, "בייב אתה מוכן?" מייק מגיח מהמסדרון ומביט עליי בחיוך "עוד לא, אבל אני מבטיח לעשות את זה מהר" אני מוציא את התיק הקטן שלי שבתוכו ישנם מוצרי איפור יקרים לליבי. הם לא יקרים מאוד ועומדים להיגמר בכל רגע, אבל אני אוהב אותם אולי בגלל ההרגשה שהאיפור העדין נותן לי. "זה בסדר תיקח את הזמן אנחנו לא ממהרים לשום מקום" מייק אומר ונותן מבט בתיק האיפור לפני שהולך, אולי הוא לא אהב את זה שאני מתאפר? לא הגיוני, מייק יודע שאני מתאפר ואמר שזה יפה לי. אני עומד מול המראה בחדר האמבטיה של מייק ומורח את האיילינר בעדינות, לא ממש הולך לי. הקו הדק שאני מייחל לעשות יוצא עבה מידי והעין שלי מעט כואבת מהמחיקות. אני מוותר על האייליינר ומאפר את תחתית העין בחום כהה ושם מסקרה שחורה.
אני מביט במראת הגוף שבחדר הארונות של מייק, החולצה האדומה מסתירה את הרזון שלי והג'ינס האפורים מעט רופפים אך עדיין לא שמים לב שהם גדולים עליי. האיפור יצא טוב הפעם, אני אלך לקנות לק בפעם אחרת. "בייב אתה נראה יפיפה" מייק אומר כשאני יוצא מהחדר לכיוון הסלון, "אתה תמיד קורא לי ככה" אני מסמיק והוא מחייך "כי זה נכון אתה היפיפה שלי" הוא מחבק אותי ונושק ללחי. אני מצחקק ודוחף אותו "הסכמתי לצאת איתך לדייט אף פעם לא אמרתי שאני שלך" אני משלב את ידי והוא מזייף פנים מופתעות, "אז אתה לא שלי?" אני מנענע את ראשי ומוציא את שפתי התחתונה. "אז מה אני צריך לעשות בשביל שתהיה שלי, יפיפה?" אני מעמיד פני חושב והוא צוחק ומושך אותי אליו, אנחנו עכשיו אחד מול השני. הזמן נעצר פעם נוספת ואני יכול לראות את ההשתקפות שלי בעיניו, "מה אני צריך לעשות בשביל לזכות בלב שלך?" הוא לוחש למרות השקט ששורר בבית. אני מביט על שפתיו ובחזרה לעיניו, "אתה לא" לחישתי כמעט ובלתי נשמעת אבל אני יודע שהוא שמע, עיניו נפערות "לא מה?" הוא שואל וטון קולו העמוק גורם לצמרמורות לעבור בעמוד השדרה שלי. "אתה כבר זכית בלב שלי" אני לוחש לו ואנו מתקרבים עוד כמה אינצ'ים האחד לשני, הבטן שלי צמודה לשלו, ידיו עוטפות את האגן הצר שלי וידיי מסביב לצווארו העבה. איני שומע שום רעש, הכל נעצר ורק הלחישה החמה שלו נשמעת ולא נשמעת בו זמנית. "אז מה אני צריך לעשות בשביל שתהיה שלי...יפיפה?" הוא מדגיש את ההברה האחרונה ואני מרגיש שרגלי לא מסוגלות להחזיק את גופי, הוא תופס בירכיי ומעלה אותי אליו. מייק הולך לספה כשאני עליו ואני מרגיש את לחיי בוערות, איני מובך מפעולותינו ואני מוציא אנחה שקטה כאשר הוא מתיישב ואני בחיקו. "א-אתה לא צריך" אני אומר ומהדק את האחיזה שלי מסביב לצווארו, "אני שלך...ואתה שלי, נכון?" אני אומר בקול שקט אוזר עוז להביט עמוק אל תוך עיניו השחורות. "כן, אני רק שלך ואתה רק שלי" הוא לוחש ואז הדממה ששררה בבית התפוצצה ברעש אדיר ברגע ששפתינו נפגשו. פעימות ליבו התמזגו עם שלי ונשימתינו הפכה אחידה, מגע השפתיים העדין הפך נזקק ואני הרגשתי את זרימת הדם בעורקיי כמו שלא הרגשתי מעולם. לשונו ליקקה ברעב את שפתי התחתונה בעוד אני קירבתי את גופו לשלי בתחינה לא מורגשת, התנתקנו לאט כאשר שפתיי רטובות מרוק ושלו מהגלוס הורדרד שמשחתי עליהן. "אני אוהב אותך" מייק לוחש לי ואני מיבב כשהוא מקרב אותי אליו עוד יותר עד כדי שאין שום רווח ביני לבינו, הריח של הבושם שלו מכה באפי, זה הריח שאהבתי להריח כל פעם שהיה נכנס לבית הקפה. הריח שלו שגרם לפרפרים להתעופף בבטני, "אני אטפל בך כל כך טוב, יפיפה שלי" הוא לוחש לפני שהוא מצמיד את שפתיו לשלי פעם נוספת.
אנחנו יושבים על הספה בביתו של מייק, אני נמצא על בירכיו כשהוא מחבק אותי בחוזקה. השמיים המשחירים של ניו-יורק נראים יפה כל כך זה משהו שלא תמצאו בקולד ספרינג, האורות המרובים והאנשים הרבים. העיירה הקטנה עכשיו מקום תיירות פופולארי אבל עד תחילת שנות האלפיים המוקדמות המקום היה שקט ורגוע. אנשים רצו את ההווי הרועש והרבה בחרו לעזוב את העיירה. הוא היה אחד מהם, באותו זמן אני רק סיימתי את התיכון והתכוננתי ללכת לאוניברסיטה שהורי יכלו להרשות לעצמם לממן כולל את המחייה שלי, הוא שכנע אותי ואת הורי שיפרנס את שנינו בכבוד ולא אצטרך לדאוג לדבר. כך היה, הייתי חי כמו מלך, לא הצטרכתי לדאוג לרוקן את האמבטיה, עד רמה כזו של עושר הגיע בעלי לשעבר.
"למה אתה דומע?" אני שומע את מייק אומר בטון שקט, אני מוחה את הדמעות בצווארון חולצתו ושומע את הגיחוך שנפלט מפיו "האורות של העיר יפים" ובזה השיחה מסתיימת. אני נשען על חזהו, אני מרגיש את ידיו המלטפות אותי, שולחות זרמי חשמל קטנים לכל חלקי גופי. "מה עם הדייט שלנו?" אני שואל בשקט ומביט על פניו, "אתה רוצה ללכת?" אני מהנהן והוא מלטף את לחיי לפני שנושק לשפתי פעם נוספת "אתה לא מתאר לעצמך כמה זמן חיכיתי לרגע הזה" הוא אומר ומתרומם כשהוא עדיין מחזיק בגופי. "נלך?" הוא שואל כאשר רגליי פוגעות ברצפה, "כן" עם זאת הוא משלב את ידיינו ואנו הולכים לחניה.
אני מביט על צדודית פניו, הלסת המרובעת ושיערו הלבן שעוברים עליו אורות בצבעי ניאון בכל פעם שעברנו תחת שלט צבעוני, השמש שקעה וכעת אורות העיר מאירים את החשכה. אני שם לב שאנחנו נוסעים לצ'יינה טאון, "למה כל כך רחוק?" הוא מעיף בי מבט ומחייך "יש לידיד שלי מסעדה בשם ספיסי ויליג', חשבתי לקחת אותך לשם כדייט הראשון שלנו" הוא אומר ואני מחייך, "רוצה שירים?" אני מהנהן והוא מדליק את הרדיו על הערוץ של MTV. השירים נחמדים ואני נרגע לצלילי המוזיקה והסגנונות השונים.
"הגענו בייב" אני נאנח ומשחרר את החגורה, אנחנו נמצאים מול מסעדה ששלט צהוב גדול מקדם את פני הלקוחות כשעליו באותיות בועה אדומות רשום השם של המסעדה. המסעדה מאוד פשוטה וניתן לראות אנשים שונים שבאים ואוכלים יחד. אני שמח שמייק הביא אותי למסעדה כזו ולא לאחת יקרה, אני לא כל כך אוהב לאכול במסעדות יקרות, אני אוהב לאכול את האוכל שלהן אבל לא בהן. "מייק טוב לראות אותך" גבר נמוך יוצא מהמקום שכנראה המטבח, סביב מותניו קשור סינר שחור עם הלוגו של המסעדה בצהוב ויש לו מטפחת סביב המצח שמכסה את שיערו. "טוב לראות גם אותך, תכיר זה אייס גיבסון בן הזוג שלי" מייק מציג אותי ואני מהנהן במבוכה לעברו, "נעים מאוד אני לו צ'אנג, בת הזוג שלי עוד מעט תבוא" הוא מחייך.
YOU ARE READING
Rules(boyXboy)✔
Romanceאייס הוא אב חד הורי לילד בן חמש בשם ג'ון, הוא נפרד מבן זוגו הקודם ולאחר שנה שניהל חיים שקטים יחד עם בנו, בן זוגו חוזר ואיתו השדים שאייס החביא במשך שנה שלמה. בתפנית מוזרה שרק החיים יכולים לעשות השופט הצעיר שנתן לאייס את הזכות לגדל את ילדו לבדו נחלץ ל...
