"למה חזרת ג'קסון בראון?" הוא מדגיש את שם משפחתו, "אתה עדיין בראון, בייב" הוא מרים גבה. "אני לא שייך לך יותר, אתה באמת התייחסת אלי כמו אל רכוש" אני משיב לו, הוא משלב את זרועותיו ואני רואה בזה סימן טוב. הוא לא מרוצה, אני 'מתחצף' אליו מול קהל. "אתה יודע אני בטוח שלא השתנת הרבה, אתה עדיין תצעק את השם שלי ותתחנן למגע שלי" הוא אומר ואני פולט נשיפה, "אתה פשוט הוזה, אני שונא אותך אני לא רוצה שום קשר אליך" אנחנו עומדים עכשיו בכניסה לבית הקפה, השמש קופחת על ראשי אבל הדבר היחיד שאני מרגיש הוא קור. "אתה שלי ואתה יודע את זה, עכשיו די עם המשחקים האלו אנחנו חוזרים לבית שלנו" הוא קובע ומתקדם לעברי מושיט את ידו, אין עליה טבעת. "אני לא חוזר, אתה התנהגת אלינו מגעיל, אני לא רוצה שג'וני שלי יגדל עם מפלצת במקום אבא אוהב ותומך. אתה אמרת לג'וני שלי שהוא ילד מזויין רק בגלל שהוא אוהב לראות סדרות אופנה. אתה הרבצת לו..." קולי נשבר בנקודה הזו, אני לא מבין שצעקתי עד עכשיו רק כאשר יש דממה כשאני נותן למספר דמעות לזלוג. "אבל לא התכוונתי להוציא על הילד את העצבים, הוא הילד גם שלי" הוא מנסה לומר ואני קוטע אותו בצווחה. "הילד שלך?!" הוא נראה מופתע מהצעקה, עוברים ושבים מסתכלים עלינו. "אתה הרבצת לו, סבלתי בשקט את המכות שנתת לי אבל עד שזה הגיע לג'וני שלי" אני סוף סוף מטיח בו את האמת שסחבתי במשך כל כך הרבה זמן. הוא משתתק לכמה רגעים, "אבל בייב אני כן אוהב אותך ואת ג'ון פשוט לפעמים יש לי התפרצויות כעס ואני מצטער על זה" הוא אומר בטון קול שהיה מצליח לעבוד על אייס של לפני שבע שנים אבל לא על אייס של עכשיו. "אני לא מאמין לך" אני אומר לו ומסתובב חזרה לבית הקפה.
"מה לעזאזל קורה כאן? תוריד את היד שלך ממנו עכשיו" קול עמוק קורא ואני שמכווץ בפחד מנסה לראות מי המושיע שלי. האור של השמש לא נותן לי לראות בפרטים רק בדמות שחורה שמחזיקה את ידו של ג'קסון. "איך אתה מעז להכות אדם אחר?" הקול שואל פעם נוספת וג'קסון לא עונה אני מרגיש את אחיזתו בכתפי נעשית כואבת יותר ויותר. "זה כואב" אני לוחש ודמעות מציפות את עיניי, הגבר שהציל אותי משמיע קול אנחה ופתאום ג'קסון כבר לא נועץ בי את ציפורניו. אני מביט ברצפה וגופו של ג'קסון שרוע על הקרקע, מעליו עומד גבר גבוה ומוצק שיערו זוהר ואני חושב שאני הוזה כי הוא נראה כמו מלאך באותו הרגע.
"הי אתה בסדר? איפה כואב לך?" קולו העמוק שואל אותי ואני מנסה להביט בפניו שהשמש מאירה עליו כמו זרקור על שחקן במחזה. אני ממצמץ, "בכתף" אני עונה אחרי כמה שניות והוא מהנהן ועוזר לי לקום, "אוי אלוהים אייס" אני שומע את קולה של ג'י-יונג. היא רצה לעברי בליווי קול פעמונים מהצמות הקלועות שלה, "אני כל כך מצטערת ילד שלי" היא אומרת ומלטפת את פניי, מתעלמת לחלוטין מהגבר שעדיין עומד ומחזיק בזרועי. "או מי אתה?" היא סוף סוף שמה לב לגבר, "נעים להכיר אני מייק רוס" הוא אומר ומושיט את ידו ללחיצה.
מייק רוס, השם הזה מוכר לי. אני עוצם עיניים מנסה להיזכר. "בית המשפט מתבקש לעמוד לפני כבוד השופט מייק רוס" אחד האנשים הלבושים בחליפות השחורות אמר, אני נעמד ומסתכל קדימה לשולחן המוגבה של השופט. לחישות עוברות בין הקהל, 'הוא צעיר' אני מביט עליו והוא עליי. שיערו לבן כמו שלג, עיניו גדולות וחומות כמעט שחורות, הוא גבוה ותלבושת השופט הולמת את מראהו המוצק. "א-אתה ה-השופט באותו יום, נ-נכון?" אני נזכר ומביט בשיערו הלבן שנשאר באותה התספורת ובאותו גוון, הוא מהנהן. "ואתה אייס, שמחתי לעזור לך באותו יום ואני שמח שעזרתי לך גם היום" הוא אומר ולוחץ את ידי בעדינות. היד שלו חמימה, אבל לא מהחום של חודש יוני, זה היה חום נעים כזה שאתה תרצה להרגיש בכל יום. "אויי תודה לך שעזרת לאייס, תרצה קפה, תה? זה על חשבון הבית" ג'י-יונג קולטת במבטה את הרגשות שמציפים אותי. אני מסמיק כשהיא מציעה זאת ומייק מהנהן אליה בחיוך, "אני אשמח, תשב איתי קצת?" אני מסתכל ג'י-יונג בשאלה והיא מחייכת ודוחפת אותי למסעדה.
"תשב איתו חמוד, הוא נראה נחמד וג'נטלמן אמיתי" היא אומרת ואני מסמיק עוד יותר, "בוא אני אשלח את גייב לקחת הזמנה משניכם".
YOU ARE READING
Rules(boyXboy)✔
Romanceאייס הוא אב חד הורי לילד בן חמש בשם ג'ון, הוא נפרד מבן זוגו הקודם ולאחר שנה שניהל חיים שקטים יחד עם בנו, בן זוגו חוזר ואיתו השדים שאייס החביא במשך שנה שלמה. בתפנית מוזרה שרק החיים יכולים לעשות השופט הצעיר שנתן לאייס את הזכות לגדל את ילדו לבדו נחלץ ל...
