"אבא היום אני ומימי הכנו ציור של ג'ירפה" אני מראה לו את הציור והוא מחייך "זה מאוד יפה ג'וני, מה דעתך שנתלה את זה על המקרר?" הוא שואל "כן כן כן" אני קופץ והוא ממשיך לחייך. "אבא למה פאפא לא בעבודה?" אני שואל ופאפא מרים גבה מהסלון "אתה לא רוצה שאני אהיה כאן?" הוא שואל ומתקדם לכיווני "לא... זה קצת מוזר אתה תמיד חוזר בחמש" אני עונה בלחש והוא מלטף את ראשי "זה בסדר, היום אני ואבא הולכים להביא את אחותך" הוא אומר ואני מחייך. "אחות קטנה? איך קוראים לה?" הוא ליטף את ראשי "אייס בייב איך נקרא לה?" פאפא עובר לאבא שמכין ארוחת צהריים, "כשנראה אותה נחליט" אבא חותך את הירקות במהירות ואני נושם עמוק את הריח של הבישולים שלו. המטבח הוא החלק האהוב עליי בבית החדש, הבית החדש שלנו גדול ויש בו גינה ענקית וגם בריכה גדולה. אבל המטבח הוא החלק היפה ביותר, חוץ מהחדר שלי. יש כיריים גדולות בצד ואי שיש גדול ששם אבא שם את כל התבלינים והירקות שלא צריכים מקרר. והמקרר שלנו גדול ובצבע אפור מגניב, כזה שהוא לא באמת אפור פאפא קורא לו אפור מטאור. גם המכונית החדשה של אבא בצבע הזה, אבא עובד עם הרבה אנשים בחליפות עכשיו אז הוא צריך לנסוע הרבה. אבל זה בסדר אני בבית ספר עם מימי, היא החברה הכי טובה שלי. אבא מגיע הביתה מוקדם תמיד בשתיים לפני שאני חוזר מהבית ספר או שהוא פשוט בבית, ופאפא חוזר בחמש ולפעמים אנחנו הולכים לפארק או שפאפא לוקח את אבא לדייט. כמו אתמול, פאפא חזר הביתה והביא לאבא פרחים ולי בובה בצבע חום, זה היה קיפוד. אבא ופאפא חזרו מאוחר ונראו מאושרים אז זה בסדר, אני לא דואג שפאפא יפגע באבא הם מאושרים ופאפא שומר על אבא.
"ג'וני בייבי יש שיעורי בית היום?" אבא שם מולי צלחת עם קארי "כן במתמטיקה" אני לא אוהב מתמטיקה אני גרוע בזה, "אז פאפא יעזור לך" אבא מתיישב ליד פאפא ומחייך. אני אוכל לאט ומביט על ההורים שלי, הם נראים כל כך מאושרים ולפעמים אני תוהה למה לילדים בבית הספר אכפת כל כך מאיך שהחיים שלי נראים. אני תוהה למה זה משנה אם אבא שלי אוהב את פאפא ולמה כשאני לובש צבע מסויים זו סיבה לצחוק ולהצביע עם חיוכים מזוייפים. למען האמת אני מנסה שלא יהיה לי אכפת אבל כן אכפת לי, אני רק בן אדם בדיוק כמוהם אז למה זה משנה להם שאין לי אימא ויש לי אבא ופאפא? אני לא באמת מצליח להבין את החשיבה שלהם. "ג'וני? הכל בסדר?" פאפא נוגע בידי ואני רק מהנהן בחיוך, המבט שלו דואג ואני חוזר לאכול. זה לא ישנה שום דבר אם אני אדבר איתם או אגיד משהו לילדים האחרים, אז אני אתמודד עם זה, זה לא שלמישהו אכפת בכלל. אני יודע שלמימי אכפת ואני יודע איך היא מרגישה כלפיי אבל אני רואה אותה בתור אחות יותר מאשר משהו אחר, ואני יודע שלאבא ופאפא אכפת אבל הם לא באמת יכולים לעשות משהו.
אבא ופאפא יצאו להביא את אחותי הקטנה, אני לבד בבית. הבית כל כך שקט פתאום, אף פעם לא הייתי לבד בבית. אפשר לשמוע את התיקתוקים של השעון ואת פעימות הלב שלי כל כך חזק, כיביתי את האורות בסלון. החושך נעים יותר מהאור, אני פונה לחדר שלי שבקומה השנייה ומנסה לעשות כמה שפחות רעש. הרעשים נשמעים בחוזקה וזה מפחיד, החלון הגדול שבסוף המסדרון הראה את השלכת של עץ האזדרכת שבחצר. הבריכה כוסתה ברצפת הזכוכית ועליה היו עלי שלכת שהסתירו את הבור התכול. אני בוחר לשבת מתחת לחלון ולקרוא את הספר האהוב עליי, פנג הלבן. האהבה של הכלב זאב כל כך מטומטמת, לא משנה מה הבעלים שלו עשו הוא תמיד נשאר אם אהב אותם, לא משנה כמה הדחף לשרוד היה גדול הוא המשיך לרוץ עבור האינדיאני. רק פעם אחת בקרב עם הבולדוג הוא רצה לחיות, הוא נלחם עד הסוף הוא כמעט מת ובכל זאת נשאר בחיים. פנג הוא הרבה אנשים, הרוח שלו שוכנת בהם ועד כמה שהנאמנות שלו גדולה יותר ככה החיים שלו ארוכים יותר. אני חושב שהרוח של פנג לא נמצאת בי, אני לא רואה את עצמי נאמן למישהו עד כדי כך. רעש חזק נשמע מהחצר והקפיץ אותי, אני מביט מהחלון ורואה ילד שרודף אחרי כדור צהוב בחצר שלנו. אני רץ למטה ויוצא דרך הדלת האחורית לכיוון הילד הזר.
הכדור נוחת לרגליי ואני מרים אותו במעט היסוס, הילד מגיע בריצה ונעצר כשרואה אותי. הוא גבוה יותר ויש לו שיער שחור וחלק עם עיניים מלוכסנות ושחורות, "ז-זה הבית ש-שלך?" הוא שואל ואני מהנהן הוא קד "סליחה לא התכוונתי להכנס בלי רשות" אני מגיש לו את הכדור "זה בסדר" הוא לוקח את הכדור. "איך קוראים לך?" אני שואל "פא לינג אבל תקרא לי לינג" אני מרגיש את החיוך שלו עד אליי, הגומות שלו כל כך עמוקות שאני רוצה לשים את האצבע שלי בתוכן. "אני ג'ון אבל כולם קוראים לי ג'וני" אני שומע עוד אנשים ולינג מסתובב בשביל להביט בגבר מזוקן בשחור עם עיניים מלוכסנות ושיער שחור וחלק שמדבר בשפה זרה. "זה אבא שלי, הוא אמר לי להתנצל ולהגיד שנבוא אליכם בערב" יש לו מבטא שגורם לו לדבר מהר יותר ככל הנראה בגלל השפה שבה הם מדברים, "איזו שפה זו?" הוא שותק לכמה רגעים "סינית" אני מהנהן "היית שם? בסין?" הוא מהנהן "מגניב, איך זה מרגיש?" הוא מביט עליי לכמה רגעים. אני מזהה את חוסר הנוחות במבט שלו, "אני צריך ללכת" הוא מסתובב כשהכדור הצהוב בין ידיו "חכה" הוא עוצר להביט בי "או-אולי נהיה חברים?" אני מביט עליו ובפעם הראשונה אני באמת רוצה להיות חבר עם מישהו, אני תמיד מוקף בבנות וזו הפעם הראשונה שבן לא צחק עליי. "כן" הוא עונה קצרות וממשיך ללכת ואני מרגיש טוב עם עצמי כאילו כל הלחץ והבדידות נעלמו באחת, "נתראה" אני אומר והוא משיב "נתראה" קצר לפני שהוא מטפס מעל החומה שמפרידה בין הבית שלנו לבית החדש שלהם.
דלת הכניסה נפתחת ואבא ופאפא נכנסים כשבידיים שלהם יש ערסל גדול בצבע שחור. "ג'וני בוא לפגוש את קים" אני רץ לכיוונם ומביט על התינוקת שישנה בכזו שלווה, "היא יפה" אני אומר והם מחייכים ופאפא מלטף את ראשי. "בואו נצטלם כולנו יחד" פאפא מביא את המצלמה ואני לא יכול להפסיק לחשוב על חיוך הגומות של לינג או השפה שבה דיבר עם אביו ועכשיו אני לא יכול להפסיק לחשוב על קים בשמלות פרחוניות או במכנסי קאובוי או ג'ינס קרעים שחור ופירסינג. אני לא יכול להפסיק לחשוב על עצמי בעולם כל כך גדול מלא באנשים אבל דבר אחד בטוח אני תמיד אהיה עם אבא פאפא וקים, תמיד.
YOU ARE READING
Rules(boyXboy)✔
Romanceאייס הוא אב חד הורי לילד בן חמש בשם ג'ון, הוא נפרד מבן זוגו הקודם ולאחר שנה שניהל חיים שקטים יחד עם בנו, בן זוגו חוזר ואיתו השדים שאייס החביא במשך שנה שלמה. בתפנית מוזרה שרק החיים יכולים לעשות השופט הצעיר שנתן לאייס את הזכות לגדל את ילדו לבדו נחלץ ל...
