Rules(boyXboy)✔

Eight-Ace

אנחנו מגיעים לרחוב בו הגן של ג'וני נמצא, אני יוצא מהרכב ורץ לעבר גן הילדים הצבעוני. השביל החום והמוכר, דגלה של ארצות הברית וציורי הגרפיטי שיונה התנדבה לצייר לגן נראו זוהרים באור של אחר הצהריים. אני מגיע לדלת הזכוכית החצי שקופה ופותח אותה במהירות, כמו תמיד ההמולה השוררת בגן גורמת לי להרגיש את הדם הזורם בעורקיי, את פעימות ליבי הפועמות במקצב החוזר על עצמו בכל שניה. אני מרגיש שלו, לראות את הילדים יחד עם הוריהם כשעל פניהם חיוכים מאושרים גורם לי לראות את העולם בורוד. ג'וני מגיע אליי בריצה כשהתיק הירוק שלו מתנדנד מצד לצד על גבו, "אבא הגעת גם היום" הוא צועק בקולו הילדותי ואני מחייך למראה פניו הקורנות. "כן, אתה זוכר את השופט מאותו יום לפני שנה?" אני שואל את ג'וני והוא נראה מבולבל, "אה כן כן, היה לו שיער לבן" אני מהנהן והוא כורך את ידיו הדקות סביב צווארי. "אבל למה אתה שואל את זה?" ג'וני שואל ואני בולע רוק, לא בטוח איך ג'וני יקבל את זה. "הוא עזר לי היום ועכשיו הוא יקח אותנו הביתה טוב?" ג'וני שותק לכמה רגעים אבל אחר כך מחייך כך ששיניו החסרות נחשפות לעיני. "זה בסדר אבא, הוא עזר לך" אני נושם לרווחה, ג'וני הוא לא מהילדים המאוד חברותיים הוא מפחד מאנשים חדשים. אני מבין אותו לחלוטין, גם אני מאוד חשדני כלפי אנשים חדשים. אנחנו צועדים יד ביד לעבר הבנטלי השחורה של מייק, "וואו אבא אנחנו עומדים לנסוע בה?" אני מהנהן והוא מדלג באוויר, דלת הנהג נפתחת וממנה יוצא מייק. "הי ג'וני עבר הרבה זמן" מייק מתקדם אלינו, אני שם לב לעובדה שהוא לבוש במכנס בצבע כחול כהה וחולצה בצבע לבן בעלת צווארון מגוהץ למשעי. כנראה באמת הייתי מבוהל עד שלא שמתי לב מה מייק לובש, העניבה שלו טיפה רופפת ושעון יד יקר וגדול נמצא על ידו השמאלית. "אבא אתה בסדר?" אני מרגיש משיכה קלה במכנס הג'ינס שלי ומביט מטה לג'וני שמסתכל עליי עם מבט מודאג בעיני הדבש שלו. "בואו אני אקח אתכם לבית, אתם עייפים" אני שב להסתכל על מייק והוא מחווה בידו שאכנס למושב הנוסע, הוא פותח את הדלת האחורית ואני מהנהן לג'וני להיכנס. האוויר הקריר של המזגן פוגש בפני וגורם לכמה שיערות מראשי להתעופף באוויר, "ג'וני אתה חגור?" אני שואל בדאגה האופיינית לי "כן מייק חגר אותי" לא זכור לי שהוא הציג את עצמו לכן אני מניח למחשבה הזו ושוקע במושב הנוח. טריקת דלת גורמת לי לפקוח את עיני באיטיות, אור השמש החודר דרך שמשת הרכב גורם לי למצמץ "אתה לא חגרת" אני מזיז את ידי בשביל לחגור אך ידו של מייק כבר עושה את העבודה וצליל הנעילה החלש נשמע גורם לי להביט בפניו בעלות הזיפים. "אני יודע שאני לא מגולח, אני מצטער" הוא אומר פתאום ואני צוחק "זה מה שמדאיג אותך?" הוא מהנהן ואני צוחק בלחש "זה לא למה, תהיתי למה אתה ממשיך לעזור לי" אני אומר ומניד בראשי. הוא נאנח ושם את ידו על ירכי בעדינות, "כבר אמרתי לך, מגיע לך יותר" הוא מסיר ממני את ידו ולמרות החום הרב ששורר בחוץ אני מרגיש בחסרון חום הגוף שלו. מייק נוהג ברכב היקר ועד מהרה אנחנו עוצרים ליד הביניין המתפורר שבו אנחנו גרים, מהצד אני רואה את המכונית הירוקה והחבוטה שלי חונה ישר. "אני אלווה אתכם לבית זו שכונה לא משהו" מייק מכבה את המנוע ויוצא מן הרכב, לא נותן לי להגיב אני מסתכל עליו פותח את הדלת האחורית ומוציא את ג'וני. אני נזכר לצאת רק כשהוא בא לפתוח את דלת הנוסע "אתה צריך לנוח" אני מהנהן מתחיל להיות מעורפל ונותן לו להוביל אותנו לדירה הקטנה שלנו. "טוב אתה רעב ג'וני?" הוא שואל ואני שומע את ג'וני עונה לו משהו, "בוא תשכב לישון" ידיים חמימות מורגשות על החולצה שלי ולפני שאני נרדם אני שומע את צחוקו החלש של ג'וני.
-----------------------------
שעון המעורר שלי מצלצל במנגינה המוכרת והמעצבנת, אני קם במהירות מסתכל סביבי, מה קרה אתמול? אני אוחז בראשי הפועם ושולח יד לכוס המים והכדורים נגד כאבי ראש שעל השידה. אני שומע את קולו של ג'וני שר בקול חלש את השיר Lucky strike אני צוחק בשקט וקם מהמיטה, אני מאותם בגדים של אתמול. "בוקר טוב אבא" ג'וני רץ אליי כשהוא לבוש במכנס קצר בצבע כחול כהה וחולצה לבנה בעלת תמונה של אננסים, "היי בוקר טוב לך" אני מרים אותו באוויר והוא מצחקק. "אבא מייק היה נחמד אליי הוא הכין לי אוכל והכין גם לך" ג'וני אומר בקול רציני כשחיוכו עדיין על פניו, אני פוער עיניים "סליחה ג'וני" אני מרגיש את הטעם המר של ההחמצה. אני אבא גרוע, אני לא מעיר את הילד שלי בבקרים ועכשיו אני לא מסוגל להכין לו אוכל, היום הזה כבר מתחיל גרוע. "זה בסדר אבא היית עייף" הוא אומר ורץ לחדר שלו, אני בולע רוק בכבדות
שורך רגליים לעבר חדר האמבטיה הקטן. אני מביט בדמות הנשקפת אליי מהמראה, שיער מדובלל ושקיות שחורות מתחת לעיניים אלו בדבר הראשון שמושכים את העין. הדמות מביטה בי כשבעיניה אינספור רגשות, "אתה אשם" הקולות חוזרים ואומרים שוב ושוב בראשי, אלו לא קולות השגעון. אני לא משתגע, אני נזכר. מים קרים מכים בפני, אני שולח את ידי לעבר מברשת השיניים הלבנה שלי ומורח את המשחה החריפה. אני עוצם עיניים, בדימיוני אני רואה את חיוכו המאושר של ג'וני זה מעלה חיוך על פניי. אני מסיים להתארגן ופונה למטבח, סכין אדומה וקופסת פלסטיק קטנה עומדים על השיש ואני חותך ירקות לסלט. אחרי כמה דקות אני שומע צעדי ריצה קטנים, אני ממהר לשים את הצנימים והסלט על השולחן וחוזר לחתוך את הירקות. "~אבא~ היום אני נוסע לוושינגטון" אני מחייך אליו ומכין את התיק הירוק שלו לנסיעה. הוא יחזור רק בערב, הם ינסעו ברכבת עד לוושינגטון ושם תחכה להם הסעה. המאה חמישים דולר ששילמתי היו רק על האוטובוס, מסתבר שהטיול הזה עולה לי שש מאות דולר בלי המאה חמישים. אני שילמתי את הכסף במזומן לגברת צ'ייס לפני יומיים, "אבא אני אצלם לך תמונות" ג'וני מחייך את החיוך המרגיע שלו ואני מהנהן "תודה ג'וני, הנה ארוחת צהריים וארוחת בוקר יש לך חטיפים ושמתי לך חמישים דולר אם תרצה לקנות משהו טוב?" אני מרגיש את חיבוקו על ברכיי ואני מתכופף לעברו ונותן לו נשיקה קטנה על השפתיים. "תודה אבא" הוא נותן לי נשיקה חזרה ואני מרגיש דמעות מעקצצות בזוויות עיני, אסור לי לבכות. אני נאנח בשקט וחוזר לסדר את הדברים האחרונים, "יוצאים ג'וני" אני אומר והוא שם במהירות את התיק על גבו ואנחנו יוצאים.

"ביי ג'וני תהנה היום" אני מנופף לו לשלום, מסתכל על האוטובוס הגדול שמסיע אותם לתחנת הרכבת. ג'וני מנופף לי עד שהאוטובוס יוצא משדה הראייה שלי ואני לא יודע אם ג'וני ממשיך לנופף או לא. אנחה יוצאת מפי, אני מודאג, במצבים כאלו אני בטוח שלכל הורה יש את הפחד הזה. אני מתקדם לעבר הטויוטה הירוקה, האוויר מתחיל להתחמם וחנויות נפתחות כשקונים סקרנים נכנסים להביט בסחורה המוצעת להם. הכביש המוכר נמשך כשעליו נוסעות המכוניות, החיים המשיכו במסלולם האינסופי בעוד עדיין תקוע על העבר שניסיתי להדחיק במשך אותה שנה. הרמזור מתחלף ואני משנה הילוך נוסע לכיוון בית הקפה, מכונית מוכרת חונה ליד המבנה המקושט באדום וזהב. פסטיבל הגון מתקרב ואיתו החגיגות ברחובות הומיי האדם, זו תהיה הפעם הראשונה שבה אחגוג את הפסטיבל. "בוקר טוב" אני נד בראשי לגייב שזורק את הזבל, "יש לך אורח" הוא אומר ואני נלחץ. אני מנסה לחשוב מי זה כבר יכול להיות ומאוד מקווה שהוא לא החליט לחזור.

"אין לך עבודה?" אני מביט מופתע על שיערו הלבן שנצבע בורוד עדין בגלל התאורה האדומה שבחדר. "יש לי משפט רק בשלוש בצהריים" הוא אומר ועל פניו יש חיוך קטן כמעט בלתי מורגש. עיניו שידרו את הרוגע והשלווה שהיו דרושים לאייס, "אתה מרגיש טוב?" הוא שואל כשנימת דאגה שזורה בקולו המעט צרוד. דאגתו של השופט הצעיר הזה גורמת לליבו של אייס להתכווץ בהתרגשות, הוא מהנהן בשעה שמלמל התנצלות. "א-אני חייב ללכת לעבוד" הוא ממהר ללכת לחדר העובדים בעל הלוקרים מעץ הבמבוק, נשען על העץ הקריר ונושם עמוק לפני פותח את הלוקר האמצעי מבין השמונה.