Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
☾ תפסיקי לשחק אותה קשה להשגה כשאני קורא לך בעיניים שאת רוצה אותי. ☽
❄
שישי בערב הגיע מהר משציפיתי ואיתו גם יום הולדתה של אמה. היא חגגה את יום הולדתה ה20 באולם אירועים לא קטן אליו הזמינה לפחות שלוש מאות איש. אני הייתי אחד מהם, אבל כלל לא רציתי ללכת. למען האמת אם לוקאס לא היה מוציא אותי מהבית במובן המעשי של המילה, אז כנראה שלא הייתי אפילו דואג ללכת. ניקו עדיין לא מרגיש טוב. לא יצא לי לראות אותו שוב אחרי היום בו טיפלתי בו, אך לוקאס סיפר לי שהוא נשאר כמה ימים בבית בלי לצאת כל כך מהמיטה וחזר לבית הספר רק אתמול בגלל איזה מבחן בהיסטוריה. אוח, היסטוריה. כמה אני מאושר שנפתרתי מהמקצוע המזוין הזה.
בכל מקרה, לוקאס הגיע אל ביתי בטענה שגם ככה אין לי דבר יותר טוב לעשות עכשיו ופשוט התחיל לזרוק עליי בגדים מתוך הארון שלי. הוא פקד עליי להתלבש, בישם אותי וגרר אותי למחוץ ביתי, על הדרך דואג שלא שכחתי טלפון, ארנק ומפתחות. הוא דחף אותי לרכבו ורק אז נכנס בעצמו, מתניע את הרכב ומתחיל לספר לי כמה שאני בן זונה כי לא רציתי לבוא ליום הולדת שלה. "שמע, אחי, זה אכזרי." קבע לוקאס. "היא שרופה לך על התחת, אתה יודע שכל יום ההולדת יהרס אם לא תבוא." "אני יודע- יודע... רק שלא אכפת לי." גלגלתי עיניים. "תראה נוכחות, תשתה קצת, תרקוד ותלך הבית." הוא ביקש או יותר נכון דרש. נאנחתי. תכננתי לישון והרבה, אבל לוקאס כרגיל הרס לי את התכניות. "איך ניקו?" שאלתי מתוך נימוס וסקרנות קלה, תהיתי לעצמי מה קורה עם הילד ואיך הוא מרגיש עכשיו. "בעיקר יישן." סיכם לוקאס. "שיבריא כבר.." הוא מלמל ויכולתי לראות ניצוץ של דאגה ועייפות בעיניו. הנחתי שעבר עליו שבוע עמוס, לא רק באוניברסיטה אלא גם בבית. אני יכול לתאר לעצמי איזה עצבים הוא חתף כל פעם שניקו השיח את דעתו ולא בגלל שהוא לא אהב את אחיו הקטן, אלא בגלל שפשוט לא היה לו כח לשרת אותו.
הוא החנה את הרכב בין עשרות הרכבים בחנייה הצמודה לאולם. סידרתי את בגדי בישול והעברתי יד בשיערי הבלונדיני לפני שלוקאס גרר אותי לתוך הבניין. נכנסו פנימה, סוקרים את המקום השקט עד כה והולכים אל העמדה בה לוקחים מעטפה ומכניסים אלייה כסף. "תוציא מאתיים." הוא פקד בזמן שלקח עט ומעטפה בידיו, נשען על אחד השולחן בצד המקום וכותב על המעטפה את שמנו. "נראה לך אני מוציא עלייה מאתיים?!" פלטתי צעקה שגנבה את צומת לבם של מספר אנשים ועוד כמה עובדים שמיהרו לתוך האולם. "תוציא- תוציא." התעלם לוקאס ממילותי. "זיבי, לא מוציא." שילבתי את ידיי בילדותיות מוחלטת, גורם ללוקאס לגלגל עיניים ולקחת לי את הארנק מכיס מכנסיים הג'ינס השחורים שלבשתי. "קדימה, שוודי." הוא אמר, מוציא ללא רצוני שטר של מאתיים מהארנק שלי ומחזיר לי אותו בחזרה לכיס. הוא עושה את אותו הדבר עם הארנק שלו ומכניס את השורות למעטפה. "ממתי אתה כזה נדיב?" זלזלתי. "ממתי שאתה כזה קמצן." הוא החזיר באותו הטון ואני רק גיחחתי בציניות. כשפתחנו את דלתות האולם הכתה בנו מוזיקה חזקה. לוקאס הכניס את המעטפה בתוך הכספת ואני רק ניסיתי להסתנן כמה שיותר לחבורה שלנו בלי שהיא תשים לב אליי, אבל לצערי היא בדיוק הגיע. "אוליבר!" היא קראה, גורמת לי להסתובב עם חיוך מזויף לגשת אליה. שיערה היה אסוף לפקעת מסודרת והיא הייתה לבושה בשמלה לבנה ארוכה עם מחשוף לא קטן. חיבקתי אותה, רואה מזווית עיניי את לוקאס מצחקק. זה לא ששנאתי אותה, פשוט לא הרגשתי נוח בסביבתה. ידעתי שהיא מאוהבת בי, אך היא מעולם לא אמרה לי את זה פנים מול פנים ככה שלא התאפשר לי להגיד לה שזה לא ילך בננו. במקום זה היא שולחת לי סימנים ברורים של אהבה, כנראה מחכה שאגש אליה קודם, אבל אני רק שולח לה סימנים ברורים של "אני לא רוצה אותך" והיא לא קולטת אותם. היא חיבקה גם את לוקאס חיוך קצר ופנתה לדבר איתי. היא שאלה על איך אני מרגיש וציינה שכבר הרבה זמן לא נפגשו. אמרתי לה ששבועיים זה לא כזה הרבה והיא ענתה שזה המון. זייפתי כמה חיוכים והלכתי אל השולחן בו ישבו חבריי וביניהם היה כבר לוקאס. בירכתי לשלום את שבעת חבריי והתיישבתי ליד קייסי. "שאפו על הבטן." חייכתי עלייה, רומז על הבטן ההריונית הלא קטנה שלה. הייתי בהלם כשגיליתי שקייסי זהובת השיער התחילה לצאת עם ברנדון בכיתה י''א. חשבתי שזה ייגמר לאחר מקסימום חצי שנה בגלל ששניהם טיפוסים לא קלים שקשה להבין, אבל זה המשיך וביום השחרור שלנו הוא כרע ברך בפנייה והציע לה להתחתן. מאוחר יותר גילינו שהיא נכנסה ממנו להריון באותו יום, מה שרק זירז את החתונה. עכשיו היא כבר בחודש שלישי, עם טבעת על האצבע ואינטואיציה טובה לכך שתהיה לה בת. מכל חבריי, ברנדון וקייסי הם הזוג הנשוי היחיד, אבל משהו אומר לי שזה עומד להשתנות בקרוב. מין תחושת בטן חזקה כזו. "ברנדון עשה עבודה טובה." היא צחקקה. "איך אתה?" היא שאלה בסקרנות. "עדיין לא יודע מה ללמוד.." נאנחתי, מוזג לעצמי כוס קולה ושותה ממנה בלי לחשוב פעמיים. "לא נורא, יגיע גם הרגע שלך." היא הרגיע בחיוך קל. "קיי," ברנדון הופיע לידה, נושק ללחייה ולוחש לה באוזן משהו שלא עניין אותי במיוחד. ראיתי את ליליאן מדברת במרץ על לוקאס, אבל בגלל המוזיקה לא הצלחתי לשמוע מה בדיוק. הסתכלתי לאחור, רואה איך דרך הדלת עוברים יותר ויותר אנשים שלא הכרתי. השעה הייתה כמעט שמונה והאירוע רק התחיל מה שגרם לי לקלל את לוקאס בלב על כך שסחב אותי לפה כל כך מוקדם.
הלילה יכל להיות גרוע יותר אם לא הייתי מבלה אותו עם חברים טובים ואלכוהול. למעשה, אם שני הדברים האלו לא היו כאן, אז כנראה שהייתי זז ממזמן. שמתי לב לזה שאמה כל הזמן ניסתה לגנוב את צומת לבי, אבל ברגע שהאלכוהול התחיל להשפיע כבר לא היה לי אכפת. התנהגתי כמו מטומטם, מושך את חבריי לרקוד ברחבת הריקודים וכאשר מגיע האוכל זולל את כל הצלחת שלי בלי להשאיר פירור. לוקאס ידע שלא כדאי לי להשתכר ובכלל מומלץ להרחיק אותי מהאלכוהול, כי אני מתחיל להתנהג בצורה היפראקטיבית מדי שלא מתאימה לי. אני משתכר מהר ומתחיל לאבד את זה לגמרי בלי לדעת מתי לעצור. באיזשהו רגע הרגשתי שאני חייב חמצן, שמקום חנוק מדי ושאני בקושי מוצא מקור נשימה בין כל האנשים. התחמקתי מאמה, מודיע ללוקאס על הדרך שאני יוצא לשירותים והולך למרפסת. נשענתי על המעקה הגבוהה שנועד בדיוק בשביל שיכורים כמוני, כי עוד רגע הייתי נופל מהקומה השנייה היישר לתוך השיחים הסבוכים. נשמתי ואפילו הסנפתי בכל הכוח את החמצן, אפילו מצאתי את עצמי מודה לאלוהים על זה שיש לי אף לנשום דרכו. הבטתי סביב; על השמיים השחורים שהיו מכוסים בעננים רבים, על פנסי הרחוב שהעירו את המקום בצורה מושלמת ועל המכוניות שלא הפסיקו לצוץ מפה לשם. עצמתי את עיניי למספר שניות שכמעט נרדמתי בהם ופקחתי את עיניי במהירות. כדאי שאחזור כבר הבית, כי אני בטוח שאני הולך להירדם בכל רגע. הסתובבתי לאחור כשלפתע נתקלתי בגוף זר ונפלתי לאחור לצלילי כלים מתנפצים.
"סליחה!" קרא קול עדין. הרמתי את מבטי, נתקל בעיניי חתול שחורות. "אתה בסדר?" היא שאלה בדאגה. זאת הייתה אחת המלצריות שעבדה באולם. הגוף הזר שנתקלתי בו הייתה עגלה מלאה בסכום שצריך לפנות. מספר צלחות התנפצו על הרצפה ותחושת אשמה עטפה את גופי. "אני מצטער.." מיהרתי לעזור לה להרים הכל והתיישרתי על רגליי, "אני באמת מצטער." חזרתי על עצמי. "לא, טעות שלי, הכל בסדר." היא המשיכה בשלה. הסתכלתי על התווית בחולצה שלה בה היה כתוב "מישל - מלצרית". נעצרתי למספר שניות, בוחן אותה; את גופה המעוצב ושיערה החום הקצר. היא נראה יפיפה, אלגנטית גם בבגדי מלצרות שחורים והעיניים... העיניים שלה הפנטו אותי לגמרי. "עובדת כאן?" שאלתי שאלה טיפשית והיא הנהנה, מתכוונת כבר ללכת, אך עצרתי אותה. "הרבה זמן?" "לא, זה האירוע השלישי שלי." היא ענתה בנימוס ואני הנהנתי, נועל את מבטי על שפתייה העבות שחייכו אליי בצורה ידידותית. "מתי מסיימת משמרת?" נתתי לעצמי לפלרטט בשכרות איתה. "בחצות, למה?" היא ענתה בקול סקרן, אפילו שראיתי על עיניה שאינה תמימה ויודעת לאן כל זה הולך. "לא יודע, חשבתי אולי לחתוך מהאירוע הזוועתי הזה הבית...תצטרפי אליי?" התחלתי בצורה עדינה. "אני חושבת שאוותר." היא שיחקה אותה קשה להשגה. "אני חושב שלבחורה יפה ופיקחית שכמוך מגיע להיות במקום טוב יותר מאשר כאן." צעדתי צעד אליה. "המחשבות שלך לא מעניינות אותי." "את בטוחה?" צעדתי עוד צעד. "כן."
שתיקה. עמדתי במרחק של חצי מטר ממנה, מביט לתוך עיניה היפות ומחליט להניח את ידיי על הלחי שלה, לראות כמה היא מתנגדת. בכל זאת, עם הבחורות של היום, כל שטות הופכת לאונס. כשראיתי שהיא לא מגיבה למעשיי, הנחתי את שפתיי על שפתייה, בהתחלה בצורה עדינה ואז העמקתי את הנשיקה. ראיתי שהיא מגיבה לחיוב ומניחה את ידה על כתפי. היא זרמה איתי, הופכת את הנשיקה הקטנה הזו ללוהטת בזמן שידה השנייה משכה בשערותיי ואני חייכתי, כי מצאתי זיון טוב.
~~~~~~~~~~
מצטערת על זה שאני לא מעלה הרבה פרקים ולוקח לי הרבה זמן לכתוב 3> אין לי תירוצים כמו עומס או לחץ, אבל יש לי תירוץ שאני כותבת הרבה ספרים במקביל ;) אשתדל להעלות יותר.
