Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
☾ דבר איתי רגע. ☽
❄
חזרתי לביתו כי פשוט לא יכולתי להשאיר אותו שם לבד. התקשרתי ללוקאס בשביל לספר לו על המצב ושאלתי מתי הוא או הוריו יגיעו הבית. הוא אמר שהיום יום ראשון וזה היום הכי לחוץ בעבודה של אביו - הוא לא יהיה בבית עד הלילה. אימו גם לא תחזור בקרוב והוא עצמו יחזור לא מוקדם יותר משש בערב. אמרתי שאני אשאר עם אחיו ואעדכן אותו אם מצבו מחמיר את משתפר.
ניקו ישן אולי שעתיים עד שהתעורר. כמובן שדאגתי לכסות אותו בשמיכה אקראית שמצאתי והפתעתי אותו בנוכחות שלי. "מה אתה עושה פה?" הייתה השאלה הראשונה שיצאה מפיו. "מטפל בך." עניתי בקרירות. הוא התיישב על הספה באיטיות, נאחז בראשו מרוב כאב. הושטתי לו כדור וכוס מים והוא לקח אותם בהיסוס מידיי. הוא בלע את הכדור בעזרת המים הפושרים והחזיר את לי הכוס הריקה, בוהה בנקודה מסוימת בחדר בזמן שאני הלכתי למטבח, מניח על השיש את כוס הזכוכית הריקה. כשחזרתי מצאתי אותו מביט על אותה נקודה. "כמה חרא אתה מרגיש מאחד עד עשר?" שאלתי, מנסה לגנוב את צומת לבו ולהבין מה אני עושה עכשיו. מעולם לא טיפלתי בחולה, מעבר לעזרה בכמה דברים שצריך לא יצא לי באמת להפוך לרופא, בייביסיטר ומפקח באותה המשמרת. "חרא." הוא ענה בקצרה, יכולתי לראות שהוא עדיין עייף אפילו שנח. "בקשה מיוחדת?" שאלתי בנימוס, אולי הוא צריך משהו והוא מתבייש לבקש? לא, ניקו לא אחד שמתבייש. הוא הרים את מבטו אליי, מתחיל לבהות בי. "אתה שואל שאלות קשות מדי." הוא ענה. "מצטער באמת שאין לי מושג מה לעשות." עניתי בציניות, מגלגל עיניי. "אתה יכול ללכת, אני אסתדר." הוא ענה, מנסה לעמוד על רגליו, אך צונח בחזרה לספה. "אתה אפילו לא יכול לעמוד, ניקו." ציינתי עובדה. "אני אשמור עלייך עד הערב." אמרתי והוא השפיל את מבטו לרצפה. "מה השעה?" הוא שאל בשקט. העפתי מבט לכיוון שעון הקיר, "אחד וחצי." עניתי בפשטות, מחכה לשאלתו ההבאה. "פאק, לשבת איתך כמה שעות עכשיו... סיוט." הוא אמר, מצחקק. "אתה יודע, אני נשאר כאן כי לוקאס חשוב לי ואתה חשוב ללוקאס." עניתי בכעס. "אני יודע." הוא מחק את חיוכו משפתיו. "אני יודע." הוא חזר על מילותיו. "אני.." חשבתי שהוא עומד להגיד את אותו הדבר שוב, אבל לפתע הוא הרים לכיווני את מבטו "אני צריך מים." הוא ענה. הלכתי במהירות למטבח, ממלא את פקודתו ומביא לו כוס מים מלאה. הוא שותה את כולה ונאנח בכבדות. "אני מרגיש כאילו אני עומד להקיא.." הוא מלמל. עזרתי לו לעמוד על הרגליים ולקחתי אותו לשירותים בקומה הראשונה, כי לא היה לי כוח לסחוב אותו עד הקומה השנייה. לפתע הוא נעצר, סוגר את פיו בעזרת כף ידו והבנתי שעליי לפעול מהר יותר לפני שאצטרך לנקות את המסדרון מקיא. הרמתי אותו על ידיי והלכתי לשירותים, פותח את הדלת עם המרפק ומשיב אותו על הרצפה כשהראש שלו מורכן לתוך האסלה. הוא הסתדר באיטיות בתנוחה נוחה יותר וללא התראה מוקדת הקיא לתוך האסלה. נגעלתי מהמראה הזה אבל ידעתי שאם לא אני אז מי יעזור לילד הזה. ניקיתי את פיו בעזרת נייר טואלט והורדתי את המים בלחיצה על כפתור.
"מרגיש יותר טוב עכשיו?" שאלתי בקול מודאג ומלא תקווה שלא יקיא שוב. הוא הביט לתוך עיניי בעייפות. "תתרחק, אתה עוד יותר מכוער כשאתה קרוב אליי." הוא ענה, דוחף את כתפי קלות בכוונה שאתרחק. צחקקתי בעצבים, אך החזקתי את עצמי בתירוץ של "הוא חולה". "היית מת להיראות כמוני." ציינתי, משלב את ידיי על החזה ומסתכל עליו מלמלה. "פחות פחות," הוא ענה. "יש לך אחלה שרירים אבל... פרצוף של שוודי." הוא משך בעייפות. "שוודי?" הרמתי גבה. "כן, אני לא סובל שוודים." הוא אמר, מאבד ברגע שיווי משקל וכמעט נופל, אך תפסתי את זרועו ומנעתי ממנו. תמכתי בגבו בעזרת ידי. "גזען." עניתי לו. "שוודי." הוא החזיר לי באותו הטון. עזרתי לו לעמוד על הרגליים.
"תעשה לי שק קמח לחדר שלי? אני מסריח מבית ספר ואין לי כוח לעלות את המדרגות." הוא הסתכל עליי במבט מתחנן, אך קשוח. נאנחתי, לוקח אותו על גבי ועוזר לו להגיע לחדרו. הושבתי אותו על מיטתו, פותח את הארון שלו. "תביא חולצה לבנה." הוא אמר ואני זרקתי לעברו את החולצה הלבנה הראשונה שראיתי. "תביא גם טרנינג." הוא הוסיף וזרקתי לעברו טרנינג שחור. הסתכלתי עליו והוא הסתכל עליו. "למה אתה מחכה?" שאלתי, תוהה לעצמי למה אינו מחליף בגדים. "תסתובב." הוא ביקש בילדותיות, משרבב שפתיים. גלגלתי עיניי והסתובבתי. "לא מבין מה הבעיות שלך." מלמלתי תחת אפי. "יודע מה," הוא אמר לאחר כמה שניות. "תעזור לי." הוא פקד יותר מאשר ביקש ואני הסתובבתי, רואה אותו מסתבך עם להוריד את חולצת בית הספר מגופו. צעדתי לכיוונו מספר צעדים אחדים, תופס בחולצתו ומושך אותה מעל גופו, חושף בפניי את גופו אך לא מסתכל לשם יותר מדי. הבנתי שהוא רוצה פרטיות ונתתי לו אותה, אפילו שזה היה נראה לי מאוד מוזר. לבשתי עליו את החולצה הלבנה ומשכתי מגופו את מכנסי הג'ינס שלו בקושי קל, לאחר מכן מלביש אותו במכנסיים חדשים. "טוב לך?" שאלתי בציניות והוא הנהן באיטיות, נשכב על מיטתו. "מה השעה?" הוא שאל שוב. "אחד חמישים." עניתי לו לאחר מבט קצר בנייד שלי. הוא נאנח בכבדות. "הזמן לא זז." הוא מלמל. "תתמודד." עניתי. הוא הרים את מבטו לכיווני בעייפות ואני מצאתי את הרגע הזה למספיק טוב בשביל חקירות. "יש לך חברה?" שאלתי ישירות, בלי דיבורים מיותרים. הוא הרים גבה, מתיישב על מיטתו, "מה?" הוא שאל בהלם, כנראה תוהה לעצמו מאיפה באה השאלה הזו. "ראיתי אותך היום מנשק איזה גמדה." הסברתי. "אה," הוא נאנח. "זה." מוסיף בקול רגוע. "לא הייתי קורה לה חברה... זה סתם להנאה." הוא ענה בקול משוחק ואני הרמתי גבה לאור מילותיו. סתם? ממתי ניקו הקטן הפך לפליי- בוי בדיוק?
"למה הכוונה?" ביררתי בסקרנות רבה. "כאילו, זה שראית אותנו מתנשקים לא אומר שאני בהכרח בקטע שלה, היא אפילו לא הטעם שלי." הוא אמר, נשכב חזרה על מיטתו ומניח את זרועותיו מאחורי ראשו. "לוקאס יודע שהתחלת לשחק בבנות?" שאלתי בהרגשה כאילו אני איזה הורה בררן. לא שבאמת אכפת לי מה עושה עם בנות בבית ספר שלו, אלו החיים שלו וההחלטות שלו שככל הנראה יהפכו לטעויות, כי להשתמש ככה בבנות זה אכזרי. "משחק? רגע רגע, מי אמר שאני משחק בה?" הוא קפץ, מתפלא משאלתי. "היא ביקשה ממני להתחזה לחבר שלה בשביל שהאקס שלה יקנא ויחזור אליה! אידיוט.." הוא טען בכעס ועכשיו הכל הסתדר לי. נכון, זה ניקו. זה פאקינג ניקו. אידיוט אוליבר, אתה אידיוט! איך יכולת לחשוב שהייצור הזה מסוגל לפגוע במישהי ולהשתמש בה?! "סורי." התנצלי במהירות, מוציא נשימה שלא ידעתי שהחזקתי בריאותיי. "שכחתי מי אתה לרגע."
