Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
☾ אלכוהוליסט גדול, אלכוהוליסט קטן. ☽
❄
בבוקר למחרת הרגשתי כמו זומבי, כאילו שקמתי לתחייה אחרי שנים תחת האדמה. כאבים דפקו את ראשי, פי היה צמא למים והרצון לזוז מהמיטה היה אפסי. הדבר האחרון שאני זוכר זה איך שאני ואותה מלצרית דיברנו. אגב, המלצרית, היכן היא? נעמדתי על רגליי, התחלתי להסתובב ברחבי חלל ביתי והבנתי כי היא איננה. על גופי לבושים אותם תחתונים מאתמול בלילה, כך שאני מניח שלא שכבנו בסופו של דבר וטוב שכך, כי מה זה שווה אם אני לא זוכר דבר?
נכנסתי למטבח והדלקתי את הקומקום, הלכתי לחדרי וזרקתי על עצמי איזו חולצה אקראית עם מכנסיים נוחים. חזרתי למטבח ופתחתי את ארון התרופות, הוצאתי משם אנטיביוטיקה שמכחישה כאבים ובלעתי את הכדורים בעזרת מים פושרים מהברז. שנאתי את ההשפעה שיש לאלכוהול, אבל היא הייתה הכרחית במובן מסוים. אם לאלכוהול לא הייתה השפעה כל כך רעה ומזיקה אז אנשים היו שותים את המשקה החריף הזה בשפע, בלי בכלל לחשוב על בריאותם. הכנתי לעצמי כוס קפה והנחתי אותה על שולחן האוכל הקטן שהיה מיועד לארבעה אנשים. חבל שסביבו מעולם לא ישבו כל כך הרבה אנשים כי אני גר לבד ולא הזמנתי איש לביתי הקטן. כולם באים לבד, בלי הזמנה, אבל כאשר הם באים הם גם ככה הולכים במהירות ובדרך כלל זה רק לוקאס.
הטלפון שלי צלצל ועניתי בלי בכלל לדאוג להביט במסך. "בוקר טוב שוודי," קולו של לוקאס נשמע מעבר לקו. "איך עבר הלילה? ישנת טוב?" הוא שאל שאלות דואגות בקול סרקסטי, כי לא באמת היה לו אכפת איך ישנתי. שמתי לב לכעס הקל בקולו והרגשתי בכל גופי שעשיתי משהו נורא אתמול בלילה. "רק אל תגיד לי שהוללתי משהו נורא אתמול?" התחננתי בפניו. התפללתי באותו רגע שלא עשיתי בושות או טעויות שאצטרך לשלם עליהן אחר- כך. "ניסית להזרים איזה מלצרית, אבל לא נתתי לך כי היית שיכור ורצית לנהוג ברכב שלי. החזרתי אותך הבית, הקאת על עצמך אז הורדתי לך את הבגדים כמו איזה הומו דוחה ודחפתי אותך למקלחת שלא תריח כמו הצרות שלי." הוא התחיל לספר והנבוכה הציפה אותי. "אחר כך התחלת לרוץ בכל הבית חצי ערום ולצרוח איזה דברים מוזרים. יש לך מזל שהשכנים שלך מבוגרים והם גם ככה לא שומעים כלום. השכבתי אותך לישון באיזה ארבע לפנות בוקר וזזתי הבית." שמחתי שהשטויות שעשיתי נראו רק בפני לוקאס, כי מי אם לא הוא יבוא לעזרתי? "מגניב..." מלמלתי. במובן מסוים אני מאוכזב שלא הצלחתי להזרים את אותה מלצרית, כי זה היה יכול להיות סטוץ ממש טוב. מצד שני עם איך שהתנהגתי אני בספק שמשהו מרהיב היה יוצא מכל זה. "בכל מקרה," הוא נאנח. "הולכים להיות לי שבועיים עמוסים באוניברסיטה בגלל מספר עבודות ומבחנים שהפילו עליי, אני בספק שיהיה לנו זמן להיפגש." לוקאס העביר נושא. "אני רוצה שתקבל מאה בהכל, ברור?" צחקתי, אפילו שמצב רוחי היה על הפנים. בזמן האחרון אני מצאתי את עצמי יותר ויותר בתוך סיטואציות שלאנשים לא היה זמן בשבילי. אני לא האשמתי אותם, או כעסתי עליהם על כך, ממש לא, אבל זה איכזב לדעת שבזמן שכולם מתקדמים אני נשאר מאחור, עדיין מתלבט מה ללמוד ואיך לסדר את חיי.
*
מוזיקת מועדונים הכתה את אוזניי, לבגדים השחורים שלי היה ריח חזק של אלכוהול והרגשתי שאני משתכר רק מהאווירה ששררה במועדון בו אני עבדתי. הגשתי כוסות אלכוהול ללקוחות, מצבע פעלולים קלילים של זריזות ידיים תוך כדי ולא מפסיק לחייך לרגע. להיות ברמן משמע לשרת אנשים ואם יש משהו שאני יודע לעשות זה להסתדר עם אנשים בתנאים שונים. לפעמים אלו בני נוער שנכנסו למועדון עם תעודת זהות מזויפת, לפעמים זה גבר שמתכוון לבגוד באישתו ולפעמים זו אישה שמתכוונת למצוא סטוץ טוב. כשאתה עובד לצד הבר, מגיש לאנשים כוסות אלכוהול, אתה מבין איך החיים עובדים. אתה מכיר אנשים, מגלה על חייהם ומבין מה עלייך לעשות בשביל לא להגיע למצב הזה או להפך.
המסיבה הלכה טוב, יכולתי לראות את זה לפי הטיפים שקיבלתי. כמה בנות התחילו איתי ואני התנהגתי כאילו שאני לגמרי בעניין, אפילו שכבר תכננתי לחזור לבד הלילה. "הולך לך יפה הלילה." חייך דיויד ואני הנחתי את כוס הזכוכית המלאה על שולחן הבר, מעביר אותה ללקוח המרוצה שמניח שטר על הדלפק והולך אל רחבת הריקודים המלאה. "אכן כן." הנהנתי, מכניס שטר נוסף עמוק לתוך כיס מכנסי השחורים. "אל תתלהב יותר מדי, אה? תישאר מפוקס ואל תשכח לעשות עיניים לבנות, זה תמיד קונה אותן." הוא קרץ לי, תפח לשכמי ואני גיחכתי. לולא דיויד לא הייתי עומד כאן עכשיו. הוא קיבל אותי ברעיון העבודה בלי לחשוב פעמים וטען שאני מתאים לעסקים כאלו. כמובן שאני לא אכזבתי - מילאתי אחר כל הוראותיו, שמרתי על סדר וניקיון, ודאגתי לעשות את עבודתי בצורה המושלמת. הוא תמיד אהב להתבדח איתי, לתת לי טיפים שטותיים שבמחשבה שנייה עוזרים לא מעט.
ניקיתי כוס זכוכית בעזרת מטלית לבנה, עובר עלייה ביסודיות בזמן שאין לקוחות בבר ונהנה מהמוזיקה הקצבית שהעיפה את הנוכחים באולם. זמזמתי לעצמי את מילות השיר הלועזי ונהניתי מכמה דקות של "שקט" עם עצמי כשלפתע קול מוכר השיח את דעתי "ארבעה בקבוקי בירה בבקשה." קבע הלקוח ואני הרמתי את מבטי בשביל לראות מי זה כשלפתע נתקלתי במבט של ניקו. הרמתי גבה בהלם, רואה שגם הוא מופתע לא מעט כשחיוך ממזרי קל עלה על שפתיי. "בפעם האחרונה שראית אותך היית בן 17, מה קרה?" צחקתי בשעשוע. בהחלט לא ציפיתי לראות את האח הקטן של החבר הכי טוב שלי במקום שכזה. במיוחד לאור העובדה שהוא עוד קטין. "אל תגיד ללוקאס שהייתי פה." הוא דרש במבט מתחנן. "ולאימא?" התלוצצתי. "לאף אחד." הוא ביקש. "בסדר בסדר, אבל מה מוביל אותך לכאן?" הסתקרנתי. הייתי אדם סקרן מטבעי ולא יכולתי שלא לגלות מדוע הוא נמצא כאן. "עם חברים." הוא קבע. "אנחנו יוצאים פעם בחודש לאיזה מועדון והפעם רגלינו הובילו אותנו לכאן." הסביר ניקו ואני הנהנתי. "תהיה זהיר, כן? חסר לך שלוקאס ידע על זה." אמרתי, מניח על שולחן הבר ארבעה בקבוקי בירה. "זה על חשבוני." אמרתי והוא הנהן במרץ, אפילו מתרגש כמו ילד. הוא לקח את ארבעת הבקבוקים ונעלם משדה ראייתי לרגע, אך מהר מאוד מצאתי אותו מסתובב עם עוד שלושה בני בגילו. הם לבושים בבגדים פשוטים ואני בכלל לא מבין איך הכניסו אותם לאור העובדה שלניקו יש פרצוף של ילד. הבלגתי לו על זה רק בגלל שהוא כבר בן 17, כמעט בגיל המותר להשתעשע, כמעט בוגר. אבל העניין הוא ה"כמעט". אם לוקאס יגלה שראיתי את אחיו במועדון ועוד נתתי לו משקה אלכוהולי הוא יענה אותי לשארית חיי. למזלי הרב הייתי מספיק חכם לתת לו בירה שחורה.
