Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
☾ אנחנו אוהבים לא את היפים או הטובים ביותר. אנחנו אוהבים את אלו ששורטים את הנשמה ושורפים את ליבנו. ☽
❄
כעבור שנה
בתקופה האחרונה, האופוריה לא עוזבת את חיי. אני מרגיש חיי, שהקיום שלי שווה משהו ושאינו מבוזבז לחינם. אולי אני לא האדם הכי חכם או הכי עשיר, אבל ללא ספק זכיתי לחלוק את חיי עם האנשים הטובים ביותר. ניקו ואני עברנו הרבה. אולי קצת יותר מידי. בשנה האחרונה לא הפסקנו לריב על דברים שטותיים, אבל תמיד השלמנו מיד אחרי זה. הקשר בננו היה עמוק, לא כמו אצל הרבה זוגות אחרים. נפתחנו זה לזה ואהבנו לבלות בערבים מאוחרים יחדיו ולדבר זה עם זה על דברים אותם אנחנו מסתירים מכל אדם אחר. לפעמים אלו סודות שטותיים מהילדות, כמו הפעם בא ניקו סיפר לי על זה שילדה כלשהי ישבה על הפרצוף שלו בגן, ולפעמים אלו היו דברים חשובים יותר שפרצו מפנים ליבנו.
ניקו גורם לי להרגיש שלם, להרגיש טוב. מאז שעברנו לגור ביחד בביתי שהפך לביתנו, לפני כחצי שנה, חיי השתנו אך ורק לטובה. מצאתי את עצמי מתעורר פעמים רבות בגלל ליטופיו העדינים על עורי. הוא בישל בשבילנו ארוחות בזמן שאני דאגתי לנקות את החדרים ולכבס את הבגדים המלוכלכים. חיינו בהרמוניה משלנו שכמובן לא היה חסר בה התחביב האהוב עלינו - סקס. בחדר המיטות, באמבטיה, על שולחן האוכל, מול סרט אימה, בכל מקום אינטימי שיכולנו להתמזג בו - התמזגנו. זה היה מהנה, לא כי זה היה עוד סקס טוב, אלא כי זה היה עוד סקס טוב עם ניקו שלי.
האהבה שלנו פרחה עם כל יום שעבר ולא יכולתי לעצור את עצמי. לא רציתי שכאן נשים את הנקודה שלנו, שזה יהיה הרף הכי גבוהה שנגיע אליו ולכן החלטתי ללכת על כל הקופה. התייעצתי עם לוקאס, החבר הכי טוב שלי ושננו נסענו לבחור את הטבעת המושלמת. לקח לי כמה שעות להחליט מה אני מעדיף ואיזה טבעת ניקו יאהב. ייבשתי את כל המוכרים בחנות, אך לבסוף עשיתי את הבחירה שלי וקניתי טבעת זהב נוצצת עם מספר יהלומים גדולים.
אני לעולם לא אשכח איך הצעתי לו נישואים. הוא הגיע יום אחד הביתה לאחר לימודים מעייפים באוניברסיטה. היה לו באותו יום מבחן שלא הסתדר לו כל כך והוא היה מבואס, אך ברגע שראה את הבלונים תלויים בכל רחבי הבית חיוכו טיפס על שפתיו. הוא חשב שעשיתי את כל זה רק בשביל להעלות את מצב רוחו, אך המטרה שלי הייתה אחרת לחלוטין. אכלנו מהעוגה שקניתי, צחקנו המון ונהנו מהפרט. זה היה ערב מלא בקסם, שלווה, אך גם חשש קל. ציפיתי ל"כן" חד משמעית, אך תמיד הייתה את האפשרות ל"לא". כשהיה כבר מאוחר, הוצאתי מתוך הארון קופסה גדולה והנחתי אותה על הספה בסלון. ניקו פתח אותה ובתוכה הייתה עוד קופסה וכשפתח גם אותה נראתה בתוכה עוד קופסה. כך הוא פתח עוד ועוד ותוך כדי קילל אותי על השקר הזה, הרי הוא ציפה למתנה גדולה בתוך קופסה ענקית שכזו. הוא עמד להרים ידיים לקראת הסוף, כשקלט שנותרו לו מספר קופסאות קטנות שבתוכן הוא חשב שאין שום דבר, אך כשהגיע לאחרונה, מצא בתוכה את אותה טבעת שקניתי לו. הוא הביט בי אז בעיניים נוצצות. עיניים מלאות תקווה והלם. לקחתי את הטבעת מידו וכרעתי בפניו ברך בצורה הכי קיטשית שרק יכולתי ושאלתי, "התינשא לי?" וכל מה שהוא עשה זה להנהן במרץ ולהתחיל לבכות כמו בחורה שמתרגשת מכל פרט אפשרי בזמן מחזור. ענדתי את הטבעת על אצבעו הדקה והוא חיבק אותי בחוזקה, סירב לשחרר ממני דקות ארוכות ובכה על כתפי.
זה היה רגע מרגש, אך הוא הרבה מאחורינו, כי עכשיו כל מה שאני רואה מול עיניי זה אותו צועד לצד אביו עם חליפה לבנה ומגוהצת היטב, מחיוך עד השמיים ומלא בהתרגשות. אני לא מאמין שזה קורה, אני לא מאמין שבאמת זכיתי בו. החתונה האחרונה בה הייתי לפני קצת יותר משנה הייתה של ניקו, בה הוא סירב לאקס שלו ומשם התחלנו את הזוגיות שלנו מחדש. הפעם הוא לא עומד מול האקס שלו, הפעם הוא עומד מולי, בחופה, מרוגש ומחויך עם דמעות שעומדות בקצות עיניו ומאיימות לזלוג בכל רגע החוצה.
הוא נראה כל כך יפה והרגשתי שאני מתאהב בו שוב היום. הרגשתי שיום החתונה הזה הוא יום מיוחד. לא בגלל מאות האורחים שהגיעו לשמוח בשמחתנו, לא בגלל שהרמנו את האירוע המשמעותי הזה תוך פחות מחודשיים ולא בגלל שאני נפרד מחיי הרווקות שלי. היום הזה הוא מיוחד, בגלל שאני חולק אותו עם האדם שאני הכי אוהב בחיים שלי. עם ניקו שלי. היום הזה מיוחד בגלל שאני יכול להסתכל לו בעיניים ולחייך בגאווה, ללא חרטות וללא פחדים. הרגשתי בעננים, קבור תחת מחשבות טובות. לא רציתי שהרגע הזה יגמר לעולם, רציתי להמשיך להסתכל על ניקו בחליפה לבנה ולחייך לכיוונו. רציתי שחיוכו האהוב עליי לא יעלם מפניו לעולם, שהשניות האלו יזכרו לי לנצח ושלפני מותי הדבר האחרון עליו אחשוב יהיה הרגע הזה.
מרוב כל המחשבות והאופוריה, הדבר היחיד שבאמת יכולתי לשמוע מצד הכומר היו, "אוליבר, האם תהיה מוכן לשאת את ניקולס לבעלך?" שאלתו עוררה בי ערימה של צמרמורות, אך התשובה שלי הייתה חד משמעית. "כן." עניתי בביטחון ולא הורדתי את מבטי ממנו. מעולם לא הייתי כל כך בטוח בתשובתי כמו עכשיו, כי עמוק בפנים ידעתי שזה כל מה שרציתי - לקשור אותי ואת ניקו לחיים מאושרים ביחד. קלטתי אותו סוקר אותי מכף רגל ועד ראש, את החליפה השחורה שלי והשיער הבלונדיני שלי שסודר לאחור בקפידה ותאם לשלו. "ניקולס, האם תהיה מוכן לשאת את אוליבר לבעלך?" הכומר שאל שאלה זהה את ניקו. הוא גמע את רוקו בכבדות והשפיל את מבטו. שתיקתו הייתה ארוכה מידי, אפילו שנמשכה שניות אחדות. חיוכי גלש מטה משפתיי והתחלתי לחשוש. ניקו כבר סירב בעבר, אך לא דמיינתי את הסיכוי שהוא יוכל לסרב גם לי. הוא הרים את מבטו חזרה אליי וגיחך קלות. "נראה לך שאני אענה לא?" הוא שאל בשעשוע וגרם לחיוכי להעלות חזרה. "החתן רשאי לנשק את החתן." המילים האלו גרמו לי לצעוד צעד אחד לכיוונו ולהניח את כפות ידיי על לחייו הסמוקות. הנחתי נשיקה קצרה על שפתיו המתוקות ולרגע כל העולם נעצר עבורנו. "אני אוהב אותך." לחשתי לתוך שפתיו. "אני אוהב אותך יותר." הוא לחש בחזרה רגע לפני שכולם התנפלו עלינו בחיבוקים ואיחולים לבביים.
אני וניקו אולי לא הזוג המושלם ונצטרך לעבור עוד הרבה מבחנים שיבחנו את האהבה שלנו בעתיד, אבל מה שבטוח שאני וניקו נקשרנו בחוט אדום שלא יקרע. כל מה שאני רוצה לעשות בחיי זה להיות איתו. לנשום את ריחו לתוך ריאותיי, להביט לתוך עיניו הכהות ולראות את חיוכו הזורח. כל מה שאני רוצה זה להתעורר איתו בכל בוקר ולהירדם איתו בכל לילה, לאכול מהאוכל שהוא מכין לי, לנשק אותו בכל רגע שיתחשק לי ולהרגיש שלם לצידו. כל מה שבאלי בחיים האלו זה להיות שייך לו, להיות שלו, להיות איתו. אני רוצה לאהוב אותו בכל נשימה שלי. לנצח.
