Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
☾ קח אותי במהרה ותסיע אותי לאן שחפץ ליבך, כי אני כבר בן שמונה- עשרה. ☽
❄
הכל היה מוכן ומזומן, נשאר רק שניקו יגיע. ביקשתי ממייקל שיקח אותו עד למסעדה בה אירגנו את האירוע. דאגתי להזמין את כל החברים של ניקו ובזה עזרה לי צ'לסי. אומנם לא כל כך חיבבתי אותה, אבל היא התבררה כחברה אמיתית כשלקחה על עצמה את רוב ההכנות ודאגה לכך שכל אחד מהמוזמנים יגיע. לא היינו כל כך הרבה, סביבות העשרים וחמישה אנשים. ביניהם הכרתי מעט מאוד והרגשתי קצת-הרבה לא קשור, אך הנוכחות של לורנס הרגיע אותי וידעתי שאני לא המבוגר האחראי היחיד. ניקו אמור להגיע בכל רגע. ידעתי שהוא חשד והבין שאני מתכנן לא משהו, אך לא היה לו מושג מה אירגנתי להיום. אמרתי למייקל שיקשור לו מתפחת מסביב לעיניים בשביל שלא ידע לאן הוא נוסע ויעדכן את הוריו בכך שניקו לא יחזור עד מחר. סיפור הכיסוי היה שהוא יוצא עם כמה חברים לבלות וישאר לישון אצל מייקל, אך האמת היא שאני מתכנן לו לילה מלא בהגשמת חלומות.
המונית עצרה במרחק של כמה מטרים מהמסעדה וממנה יצא מייקל שמשך אחריו את ניקו. הוא נזהר על ניקו, אך בכל זאת כמעט גרם לי להיתקל בעמוד. סימנתי למייקל שהכל מוכן ושהוא יכול להכניס לבפנים את ניקולס. כולם התחבאו מאחורי הרהיטים ואני עמדתי בכניסה למסעדה. מייקל פתח את הדלת, לא עוזב לרגע את חברו הטוב. "מה קורה פה, מייקל?" שאל ניקו בבילבול. "אתה מתכנן לאנוס אותי?" הוא התלוצץ ומייקל צחק, דואג לעצור אותו רגע לפני שנתקל בי. "הוא לא, אבל אני כן." אמרתי בחיוך משועשע. ניקו הרים את ראשו והשתתק. "בהסכמה, כמובן." הוספתי במהירות. "אוליבר?" הוא שאל בחשש ושמחתי בתוך תוכי שהוא מזהה את קולי בקלות. הושטתי את ידי לפניו העדינות והורדתי את הכיסוי מעיניו. הוא מאמץ מספר פעמים, מתקשה להתרגל לאור שבקע מהמנורות בתקרה. "מ-מה אתה עושה?" הוא שאל בבילבול. "מזל טוב אוצר שלי." אמרתי בשמחה את הקוד עליו בנינו מראש וכל חבריו קפצו מאחורי השולחנות בצרחות ומחיאות כפיים. בתחילה להתנגן מוזיקת יום הולדת וניקו היה מבוהל מתמיד. כבר התחלתי לדאוג לרגע, אבל אז חיוך ענק נפרס על שפתיו והוא סקר את המקום בעיניים נוצצות. חבריו התנפלו עליו בחיבוקים ונשיקות, שרים לו שירים ועוד רגע מעיפים אותו באוויר. הסתכלתי על הילדים האלו מהצד בידיים שלובות וצחקתי. הייתי כל כך שמח לראות אותו מאושר ולדעת שלא אחר מאשר אני דאג לספק לו את האושר הזה. כמובן שכל זה לא היה קורה ללא חבריו, אבל אני המארגן וכל הקרדיט הולך אליי. טוב, רובו.
