Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
☾ עכשיו זה באמת לא זמן טוב. ☽
❄
אני זוכר איך התאהבתי לראשונה. הייתי אז בן שלוש עשרה והברזתי כמעט מכל שיעור עם החבורה שלי עד שהכרתי אותה, הבחורה המתולתלת שאני עד היום לא סגור על שמה. היא הגיע אלינו באמצע השנה מאיזה חור והפכה למצטיינת של הכיתה. היא הייתה הסיבה היחידה שהחזיקה אותי בשיעור והיא אפילו עזרה לי מספר פעמים בשיעורי בית. כל מה שאני זוכר ממנה זה השיער שלה. השיער הארוך והמתולתל הזה עם ריח הלבנדר המשגע. חשבתי שאהבתי אותה, אבל אחרי שהרביצה לי עם כפכף בגלל שנישקתי אותה הבנתי שכל מה שאהבתי בה זה השיער. או יותר נכון, הריח שלו. תקופה לאחר מכן קניתי בשמים וסבונים בריח הזה, כי מצאתי בו משהו מרגיע ומנחם, משהו מאוד ביתי ושקט, משהו שלא היה לי. משהו באהבתי הראשונה מזכיר לי את ניקו. הוא קיבל חתיכת סירוב ועכשיו גם אם אינו מראה את זה הוא עצוב ומדוכדך. אם לי הרביצו עם כפכף בראש אז בו פגועה בצורה גרועה יותר, במילים. הוא סיפר לי שהוא והחבר שלו לא מדברים עכשיו ושבכלל הקשר ביניהם נהרס בפגישה אחת. כאב לו בעיקר כי הייתה לו תקווה. הוא קיווה לתשובה חיובית, לאהבה הדדית להמשכיות יפה, אבל קיבל סתירה מצלצלת שהחזירה אותו במציאות. לאחר אותו סירוב הושתתי לו את ידי. הוא היה כל כך עצוב מזה שפשוט החלטתי להחזיר אותו הבית, לתת לו קצת זמן לבד עם עצמו. לאחר מכן חזרתי לביתי ופגשתי שם את לוקאס שאפילו לא חשד בכך שמה שעשיתי זה לעקוב אחר אחיו הקטן. הוא היה עסוק בהחנות למסיבה בסופש שזה למעשה בעוד שלושה ימים. הוא גאון כשזה מגיע לארגונים, הוא דואג שהכל יהיה מסודר ומוכן בזמן, שכולם ייהנו ויקבלו רק חוויות טובות מהאירוע.
"הבלונים יגיעו אלי הבית בבוקר, סיכוי שאתה תגיע לקבל את השליח?" הוא שאל אותי, תוך כדי מתעסק בטלפון שלו. "למה? אתה לא יכול?" שאלתי. "לא, אני צריך לאסוף את העוגה מהמאפייה. אני אביא לך את המפתחות לבית שלי." הוא אמר, מרים את עיניו מהמסך ומביט בי. "בסדר?" "כן, " הנהנתי. "מתי כולם יבואו?" התיישבתי לידו על הספה בסלון שממזמן הפכה למיטתו. "סביבות שמונה, הזמנתי סביבות החמישים איש, נראה לי יהיה פיצוץ." הוא אמר. "דאגתי לעוגה ולכיבוד טוב. זוכר את הדי-ג'יי המוזר ההוא מהיום הולדת שלי? שכנעתי אותו לבוא בחינם." סיפר לוקאס בגאווה. "אגב, " הוא העביר נושא. "אימא שלי אמרה שאתה עוזר לפסיכופת בשיעורים או משהו, זה נכון?" שאלתו גרמה לי להסס. אני לא יכול להגיד לו שאני מבלה באופן קבוע עם ניקולס, הוא ישתגע מזה. "כן, אימא שלכם ביקשה שאעזור לו במשהו בהיסטוריה." תירצתי. "דווקא שמעתי שהוא ביקש ממך את זה." קולו נעשה רציני. הוא חשד בי. אני לא יכול לתת לו לחשוד. לא עכשיו. "לא יודע, שניהם דיברו איתי." משכתי כתפיים בתמימות. "מה שתגיד." לוקאס גלגל עיניים. "לא מאמין לי?" שאלתי. "לא יודע, אתה די נעלם בזמן האחרון. אין לי בעיה שאתה מדבר איתו או עוזר לו במשהו אבל אל תתחיל לי להיקשר אליו ולהתחבר איתו." הוא אמר. "תגיד לי אתה רציני? מה לי ולו?" המשכתי לשקר לו, המשכתי לעשות מעצמי תמים. הייתי מוכן לעשות הכל רק בשביל שלא יגלה. לא עכשיו. "טוב מה אתה נלחץ שוודי?" הוא צחקק, גורם לי להירגע בשניות. "כי אתה מלחיץ!" צעקתי בכעס והוא רק צחק יותר. אסור שלוקאס ידע שאני מסתובב עם אחיו הקטן, זה יגרום רק לצרות, אנחנו רק נריב מזה. לוקאס החבר הכי טוב שלי ויגיע יום בו הוא יגלה על זה, אבל אני אדאג שהיום הזה לא יגיע בקרוב.
"איך הוא?" שאלתו הפתאומית הפתיעה אותי. הוא... דואג לניקו? חשבתי שהוא פיתח חתיכת שנאה כלפיו, אבל עכשיו אני רואה שהשנאה הזאת לא כזאת גדולה. "למה? דואג לו?" התגרתי בו. "לא, אתה מדמיין." הוא גלגל עיניים בציניות. "בטח שאני דואג לו, הוא אחי הקטן בסופו של דבר ואפילו שאני לא מסוגל לסבול אותו הלב שלי עדיין דואג." הוא הרים את קולו, דיבר כל כך מהר שבקושי הבנתי אותו. "הוא בסדר." הרגעתי אותו בחיוך קל. נחמד לראות שאחרי הכל לוקאס אוהב את אחיו גם אם הוא אומר שהוא שונא אותו. הטלפון שלי צלצל, קטע את שיחתנו וגרם לי להסתכל על המסך. "מי זה?" הוא שאל בסקרנות ואני לא עניתי, הייתי עסוק מדי בלהביט במסך ולהיזכר בזיכרונות שצפים עם כל צלצול. ניתקתי בלי לחשוב יותר מדי וחזרתי להביט בו. "מתי כבר תשלים איתה?" הוא נאנח בכבדות. "מתי שאתה תשלים עם ניקו." משכתי בכתפיי בחיוך והתרוממתי מהספה. הלכתי למטבח, "לעשות לך תה?" צעקתי על הדרך והוא סירב אומר שכבר שתה אחד לפני שהגעתי. "ואולי בכל זאת לפחות תענה לה? היא בטח דואגת." הוא הגיע גם כן למטבח. "כבר דיברנו על זה לוקאס, אני לא הולך לדבר איתה." קבעתי בקשיחות. "למה? כי אתה אבי נעלבי?" הוא צחק, גרם לי לגלגל עיניים. "ואתה רפי נסחפי!" החזרתי לו בילדותיות. "טוב דני בכייני." הוא צחק. "אבל ברצינות אחי, אתה לא עונה לה, לא שולח לה הודעות, לא מראה שום סימן חיים, היא אפילו לא יודעת איפה אתה גר והיא אימא שלך!" הוא אמר. "אל תתחיל שוב שיחה על זה, אתה יודע טוב מאוד מה היא עשתה." אמרתי בכעס, תוך כדי הכנתי לעצמי כוס תה. "בסדר אבל זה קרה לפני שנתיים! אם לא היית כזה פצוע בשכל היית כבר ממזמן מדבר איתה על זה אבל אתה כזה אידיוט!" הוא אמר, יוצא מהמטבח ומשאיר אותי לבדי עם הכעס של עצמי. אני לא הולך לדבר איתה, אני לא רוצה לראות אותה ואני לא מסוגל לסלוח לה. היא אימא שלי אבל זה לא נותן לה את הזכות לעשות את מה שהיא עשתה לי.
לפתע נראתה קרן אור מחוץ לחלון ואחריה קול מפחיד ביותר. המבול שהתחיל מיד לאחר מכן גרם לי לסגור במהירות את החלון במטבח. לוקאס סגר את החלון בסלון ואני מיהרתי לסגור את שאר החלונות בבית. עוד ברק ולאחר מכן עוד רעם והגשם הפך לסערה. "נראה לי הגיע הזמן להדליק את פלייליסט החורף ולהתכסות בשמיכה עבה." אמר לוקאס. "צודק. אני מביא את הסמיכה אתה מדליק את הפלייליסט." קבעתי ומיהרתי אחר השמיכה. תוך דקות בודדות אני ולוקאס היינו מכורבלים תחת השמיכה על הספה בסלון, מסתתרים מהגשם, הרוח והקור במקום החמים ביותר שיכלנו להיות בו. שתיתי את התה החם שלי בזמן שלוקאס דפדף בערוצי הטלוויזיה, חיפש אחר סרט מעניין לצפייה. "אם יהיה מזג אוויר כזה בשישי כולנו הולכים לבכות." הוא אמר בשעשוע. "לא אמור לרדת שלג?" שאלתי. "כן אבל כרגיל משהו לא בסדר במזג האוויר הזה." הוא ענה.
לגמתי מכוס התה שלי בנחת כשלפתע לוקאס פנה אליי "תגיד שוודי," הוא תפס את כל צומת לבי. "יש לי סיכוי עם ליליאן?"
~~~~~~~~~~~~~~~~
אין לתאר מה עברתי בשביל שהפרק יהיה מוכן כמעט בזמן.
