Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
☾ מצאתי שלווה במקומות שביקרת. ☽
❄
התנחלתי בביתו של לוקאס כמו בכל שישי בערב. ישבתי על הספה הקטנה במרפסת, מסתכל על הרחוב השקט והרעוע ושותה מבקבוק הבירה להנאתי. גדלתי בשכונה הזו אפילו שמעולם לא גרתי בה. אני זוכר את עצמי ילד קטן, משחק עם לוקאס במגרש בקצה הרחוב עד השעות הקטנות של הערב, כי הוריי מעולם לא התעניינו בי יותר מידי והוריו לא הרשו לו לצאת משדה הריאה שלהם לאחר שבע בערב. ככה שהמקום היחיד שיכולנו ללכת עליו היה המגרש הזה ששופץ עד לא ממזמן והפך לגן משחקים צבעוני למדי. כשהתבגרנו קצת, התחלתי לבוא לישון אצלו באופן קבוע והוריו תמיד קיבלו אותי בברכה ודאגו לי כאילו היו הוריי. אהבתי את החום שהקרין הבית הזה, את האווירה המשפחתית שהייתה חסרה בביתי. ההורים שלי מעולם לא דאגו לי. אם לוקאס היה יוצא לאנשהו בשעות המאוחרות של הלילה גם בגיל בוגר יותר, אימו הייתה מפציצה אותו בהודעות וטלפונים מה שתמיד עיצבן אותו. אבל אני רק חייכתי, אומר לעצמי שלחבר הכי טוב שלי יש מזל גדול שיש לו הורים כאלו, כי אני גדלתי בתחושה שאין לי הורים בכלל.
רוח קרה נשבה, עוטפת את גופי וגורמת לי לצמרמורת. הנחתי את בקבוק הבירה על שולחן העץ הקטן ולבשתי את המעיל שלי, מסדר את שערי השטני ברישול ומרים את ראשי אל הכוכבים הבודדים בשמיים. נשמתי עמוק, בוהה בירח המלא וחושב על דברים שוליים כשלפתע מישהו נגע בכתפי, גורם לי לסובב את ראשי. "היי," לוקאס צנח לידי על הספה האפורה. "היי." השבתי לו בחיוך מאולץ, מביט בעיניי הדבש שלו. "דיברתי עם אמה, אתה מוזמן ליום ההולדת שלה בסופ''ש הבא." הוא הודיע, לוקח את בקבוק הבירה שלי ולוגם מספר לגימות."אוי לא." גלגלתי עיניים. את אמה הכרתי לפני שלוש שנים, בצבא. בחורה עם שיער ארוך ובלונדיני שבגללו נהגתי לכנות אותה "רפונזל" עד שגיליתי שהיא מאוהבת בי. לא רציתי לפגוע בה, ניסיתי לרמוז לה בכל הכוח שאני לא מעוניין בה, אבל היא לא הבינה עד היום. חשבתי שאחרי השיחרור הצבאי אשתחרר גם ממנה, אבל היא התחברה עם החברים שלי חזק משחשבתי וכך יצא שאני עד היום בקשר איתה. "אמציא שאני חולה או וואטאבר, העיקר לא להיות שם." הנדתי את ראשי לשלילה, חוטף ממנו את בקבוק הבירה ומרוקן אותו. "לא שוודי, אין סיכוי." קבע לוקאס ברצינות, קורא לי בכינוי שדבק לי עוד בילדות בזכות שיערי הבהיר ועיניי הכחולות. "כמעט לכל יציאה איתה אתה מחרטט שאתה חולה ואז היא שואלת אותי מיליון וחצי שאלות עלייך. חוץ מזה, היא עושה יום הולדת באולם ככה שלא נראה לי שתראה אותה הרבה." "אתה בטוח?" נאנחתי, שואל את עצמי פעמיים אם כדאי ללכת. "לא," הוא משך כתפיים. "אבל יהיה נחמד לראות אותך מקלל את החיים על זה שהיא נדבקת אלייך." "וואו, איזה חבר מדהים אתה." גלגלתי עיניים. "אני יודע." הוא ענה.
ישבנו עוד קצת, מדברים על איך עבר השבוע כשלפתע אימו קראה לנו למטה, כנראה צריכה עזרה בלסדר משהו. אימא של לוקאס היא כמו אימא שלי. אז בעצם יש לה שלושה בנים: אני, לוקאס והשמיניסט - אחיו הקטן של החבר הכי טוב שלי. אביו עוד לא חזר מהעבודה ואחיו כרגיל מסתובב איפשהו, ככה שאימו ביקשה מאיתנו לעזור לה לגלגל את השטיח ולסחוב אותו לחדר ארונות בחזרה לקומה השנייה. לשננו לא היה כוח לזה, אבל מי אנחנו שנסרב. התכופפתי על ארבע, מתחיל לגלגל את השטיח בסלון לגליל ארוך עם עזרה מלוקאס. נשמעה דפיקה בדלת, אימו פתחה אותה ולבית נכנס אחיו הקטן -ניקולס. או כמו שכל אחד אחר קרא לו, ניקו. תמיד הפתיעה אותי העובדה שאני מכיר את לוקאס שנים על גבי שנים ואפילו לא יצא לי לשבת לשיחה עם אחיו. אוקיי, לא שיחה. אני מחליף איתו בקושי משפט בשנה, כי הוא כמעט אף פעם לא נמצא בבית כשאני נמצא כאן ואנחנו לא נתרעים סתם כך ברחוב. הוא היה ילד מוזר שכנראה לא מצא נחת בחייו. לוקאס סיפר לי שאחיו הקטן קשה להבנה, הוא מהאנשים שאי אפשר להסתכל עליהם בלי לחשוב שהם מוזרים. אני לא יודע עליו הרבה וגם הרצון לגלות עליו יותר מדי הוא אפסי. הוא עלה לחדר בלי להעיף מבט לכיוון שלי, מה שכלל לא הזיז לי. "אחיך שוב צבע את השיער?" שאלתי את לוקאס כאשר שמתי לב לצבע השיער החדש של ניקו. "כן, היית מאמין שהאידיוט הזה צבע את השיער לשחור עם גוונים ירוקים? איך מרשים לו בכלל לבוא עם זה לבית ספר?" ענה לוקאס במבט נגעל בעוד ששננו הרמנו את השטיח והתחלנו לסחוב אותו בין החדרים. "בקצב הזה הוא יכריח בגיל שלושים." הוא הוסיף בזלזול ואני צחקתי. "איך אתה בכלל נותן לו ככה לצבוע את השיער? מה שחסר עכשיו שיבוא הבית עם שיער ורוד." אמרתי תוך צחוק. "הוא יקבל מכות." קבע לוקאס בחיוך לא רציני, אבל ידעתי שהוא רציני. אין סיכוי שהוא ייתן לאחיו להדרדר ככה ולהרוס את מעמד משפחתו עם כל הצבעים האלו.
"אימא!" צרחה נשמעה מהחדר של ניקו, הוא יצא ממנו בזמן שאנו סחבנו את השטיח במדרגות, כמעט נתקל בנו, אך זז לאחור בזמן. "זהר, שרץ!" פקד עליו לוקאס בקול כועס, אך דאגני. ניקו אפילו לא השיב לו. "כיבסת את כל החולצות הלבנות שלי?!" הוא המשיך בשלו. אימם יצאה מהסלון, משיבה לו "כן" בקול חזק. "שיט.." מלמל ניקו לעצמו. "אין לך חולצות אחרות?" שאל לוקאס, כאשר סיימנו להעלות את השטיח לקומה השנייה. "יש לי, אבל אני אוהב לישון עם הלבנות." הוא אמר בקול רוגז וילדותי, גורם לי לגחך. היו לו לחיים גדולות שרק רציתי לצווט ועיניים חומות עם ריסים ארוכים. לא משנה איך הסתכלתי עליו הוא לא היה נראה בן שבע- עשרה. הייתי נותן לו מקסימום שלוש- עשרה. "מה אכפת לך, לך לישון עם איזה פיג'מה עכשיו ועד מחר הכל יתייבש." הצהיר לוקאס בגלגול עיניים, לא מבין מה כל כך חשוב בחולצות האלו. "אבל הפיג'מה שלי היא החולצה הלבנה." ניקו מלמל, מסתכל על אחיו בחוסר עניין. "נו מאיפה אני יודע? תלבש משהו אחר." קבע לוקאס. "מה שתגיד." נאנח ניקו, חוזר לחדרו. יכולתי לראות אותו מגלגל עיניים בדיוק כמו אחיו הבכור.
"אתם דומים." ציינתי כאשר הנחנו את השטיח בחדר ארונות. "אני וניקו? פחח, בטח." הוא זילזל, מתמתח בעייפות. "לא, ברצינות. יש לכם את אותו המבט." הסברתי לו, אך הוא רק המשיך להסתכל עליי בצורה מזלזלת. "באמת אוליבר? אותו מבט? שמעתי הרבה דברים, אבל לא דבר מגוחך שכזה." הוא יצא מהחדר ואני אחריו, דואג לכבות את האור ולסגור את הדלת. "כן!" אמרתי. "טוב, בסדר, יש לנו את אותו מבט." הוא השיב בציניות מוחלטת, מסרב להאמין למילים שלי. טוב, אי אפשר להאשים אותו, הוא לא יכול להסתכל לעצמו בעיניים. אבל אני יכול להסתכל לתוך העיניים שלו ולתוך העיניים של ניקו ולראות בהם את אותו האדם.
