Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
☾ אתה באמת חושב שאני יאהב מישהו שהוא לא אתה בחיים האלו? ☽
❄
ההלם שהכה בי היה כפול מההלם שתקף את כולם באולם החתונה. ניקו הביט בדניאל במבט קר וחסר רגש, נותן להבין שכל זה נגמר ביניהם. הוא אמר את זה בכזאת פשטות, בביטחון ובחוסר פחד. כאילו והמילה הבודדה הזאת לא הפכה לכולם את הבטן. אנשים הגיעו לכאן בשביל לשמוח את שמחתם, אך ניקולס החליט שהשמחה הזאת לא מתאימה לו. "אני מצטער." הוא אמר לדניאל ומיהר לצאת מהאולם, להתרחק, לברוח. הוא הותיר את האורחים המומים, מופתעים ובעיקר מבולבלים. "אני הורג אותו." מלמל לוקאס לעצמו ופער את פיו, מכיל את העובדה שניקו סירב להתחתן. "אתה לא שמח?" שאלתי אותו בעודי מנגב את הדמעות מעייני. "ברור שכן! אבל הייתי בטוח שזהו! קפוט! הכל הלך לעזאזל! ופתאום מה? מה קרה שהוא שינה את דעתו בצורה כל כך קיצונית?" לא ידעתי מה לענות ללוקאס, כי שאלתי הייתה זהה לשלו. לא הבנתי איך זה קרה, איך לפני דקות אחדות הייתי בטוח שניקו הולך להתחתן, לשים אותי עמוק בעברו ולהמשיך לחיות בחייו כאילו ומעולם לא הייתי חלק מהם, אבל הוא פעל אחרת. הוא בחר בדרך שונה שאיש לא ציפה לה. "צריך ללכת אחריו." החלטתי ויצאתי מן האולם. חיפשתי בעיניי את ניקו בעוד שלוקאס החליט להיגרר אחרי. ירדנו במדרגות, סקרנו את המקום ויצאנו מן המבנה. הייתי בטוח שהוא כבר נעלם כשלפתע ראיתי אותו מתהלך ברחוב החשוך ומתרחק מן אולם האירועים. "ניקו!" קראתי בשמו. הוא הסתובב במידיות והביט בי בפליאה. דמעות ירדו על לחייו ואני דאגתי יותר מאיי פעם. "מה קרה? למה עשית את זה?" שאלתי ישירות בחוסר הבנה. הייתי מבולבל כמו כולם. לוקאס נעמד במרחק מסוים מאיתנו והביט באנו בדאגה, שומר עלינו כמו מלאך, כמו שדאג לשמור עליי רוב חיי.
"אתה רציני אוליבר?" שאל ניקו בקול שבור. "אתה באמת מצפה ממני להתחתן? אתה בכלל מבין מה אתה עושה לי?!" הוא צעק בכעס וניגב את דמעותיו שלא הפסיקו לזלוג על פניו. "איך יכולת לבוא לפה? נפרדנו. זה מאחורינו. נראה לך שזה הגיוני להגיע לכאן? זה נגמר עוד מלפני ארבע שנים אז למה, תגיד לי למה, אתה לא מרפה? למה אתה לא עוזב אותי? למה אתה לא מפסיק להופיע בחיי ברגעים שאני הכי לא זקוק לזה?!" שאלותיו חתכו את ליבי, אך ספגתי הכל. הסתכלתי לתוך עיניו הפגועות ובלעתי את כל הכאב, כי ידעתי שקשה לו יותר ממני. ידעתי שהוא סובל בגללי. אולי זאת באמת הייתה טעות להגיע לכאן, להיסחב אחר לוקאס בידיעה ששום דבר טוב לא יצא מזה. מה בכלל חשבתי לעצמי? "אני מנסה להמשיך הלאה אם לא שמת לב!" "אז למה לא המשכת? יכולת להתחתן עכשיו! להתקדם! להוכיח לי שאין לי סיכוי איתך ולעולם לא יהיה!" הטחתי בו את כעסי. "אם זה נגמר ואם נפרדנו אז למה לא אמרת כן? ניתנה לך את האפשרות להתרחק ממני, להראות לי סימן חד משמעי שאתה לא זקוק לי יותר בחייך, אבל בחרת לענות בלא ולגרום לכולם להלם ובלבול!" הרמתי את קולי בזמן שהוא השתתק.
