Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
☾ שגיאה במערכת בדרך כלל מובילה לפיצוץ גדול. ☽
❄
הבוקר אני ומקס, אחד מחבריי לעבודה, יצאנו לאכול משהו. שננו בטלנים חסרי מרץ, אבל הוא לעומתי עובד במספר עבודות. מקס גדול ממני בשלוש שנים ומעולם לא היה לו את הכסף ללכת ללמוד תואר באוניברסיטה ככה שהוא נשאר לחיות כמו עלה נידף ברוח, רק שהוא נידף בין עבודה לעבודה. הוא כלום עם ניצוץ של פוטנציאל לעוד ואני... אני סתם משהו שלא מתפתח ממנו דבר. "מה אתה אומר על שקשוקה?" הוא שאל, מגרד את עורפו בזמן שמביט בתפריט בסקרנות, עורו השזוף החמיא לגופו השרירי ועיניו הירוקות כלל לא התאימו למראה ה"ערסי" שלו. "בחיים לא אהבתי שקשוקה." אמרתי בהנחה כבדה וסקרתי בעיניי את בית הקפה הנחמד אליו נהגתי ללכת. הוא לא יקר במיוחד, האוכל משביע וכל השאר פחות מעניין אותי ככה שאני מרוצה מהמקום. שמתי לב למבט של בחורה אחת שלא הפסיקה להסתכל עליי שניות ארוכות, כאילו שכל מה שמעניין אותה בחיים זה אני. עוד אחת משעממת. "מה אתה אומר על טוסט אמריקאי?" המשיך לשאול מקס. "נשמע מצויין." חייכתי והוא הרים את עיניו בחיוך חושף שיניים לבנות וקרא למלצרית. "טוסט אמריקאי ושני בקבוקי קולה." הוא ביקש מהבחורה שמלצרה אותנו. "למה דווקא קולה? אולי אני לא אוהב? " שאלתי בהרמת גבה. "יש מישהו שלא אוהב קולה?" הוא גיחך ואני הסכמתי. שנאתי בכל ליבי את המשקה המוגז הזה, אבל זה לא מנע ממני לשתות אותו. אל בית הקפה נכנסו שני בחורים צעירים שתפסו את צומת לבי. למען האמת, רק מעשה קטן שלהם תפס את צומת לבי - הם החזיקו ידיים. "קלוט את שני אלו." צחקקתי, עוקב במבטי אחר הזוג שמתיישב בשולחן בקצה השני של בית הקפה. "שני מכוערים." זלזלתי. מקס רק העיף חצי מבט על השניים וצחק. "עזוב אותם." הוא ביקש בליווי צחוק מובך. "זה חטא." קבעתי בגועל. "תן לאנשים לחטוא בשקט." הוא ביקש בחיוך ואני נאנחתי בכבדות. במשך כל הארוחה העפתי מבטים לכיוון הזוג הצעיר, תוהה לעצמי איך אפשר להיות אנשים כאלו? איך אפשר ללכת נגד הטבע בצורה כה מנוגדת? ועוד לחשוב שהם מאמצים ילדים וגורמים להם לגדול בסביבת נוראית... זה נורא. אני לא מבין איך החוק עוד לא אסר על קיומם, הם לא עושים דבר מלבד להפריע. "אולי תפסיק להסתכל עליהם במבט כזה כאילו שאתה עוד רגע הולך לרצוח אותם?" התלוצץ מקס, נוגס מהטוסט ברוגע שעיצבן אותי. "הלוואי וזה היה חוקי לרצוח הומואים.." מלמלתי בעיקר לעצמי, אבל ידעתי טוב מאוד שהוא שומע. "ולסביות?" הוא חקר. "חברה שלי לסבית, יהיה עצוב אם היא תמות מרצח." פלטתי בכנות ומקס פער את עיניו. "ברצינות?!" הוא הסתכל עליי בהלם ואני הנהנתי. כעיקרון לא הייתי אמור לספר על זה לכל אדם שאני מכיר אבל... אם כבר יציאה מהארון אז שכולם ידעו. "יש סיכוי לאורגיה?" הוא שאל בסקרנות, גורם לי להיות בהלם משאלתו הכל כך פתוחה במקום ציבורי. "תמיד חלמתי על אורגיה עם לסביות." הוא הסביר, נשען על כסאו לאחור. "זה מגניב." "אין סיכוי, איכס." הנדתי את ראשי לשלילה. ידעתי שמקס טיפוס סוטה, אבל יש גבול מסוים. "חוץ מזה זה שהיא לסבית לא אומר שהיא בזוגיות עם מישהי." אמרתי. "חבל שוודי..." הוא נאנח באכזבה. "היה יכול להיות נחמד להזדיין עם לס-" "די, " קטעתי אותו. "מספיק טמטום ליום אחד."
לא הבנתי מה לא בסדר עם אנשים. לא הבנתי את הרצון של מקס לשכב עם לסביות, לא הבנתי את ליליאן שפתאום מאוהבת במישהי ולא סבלתי את זוג ההומואים האלו שלא הפסיקו להחזיק ידיים כאילו ובכוונה מנסים לעצבן אותי. דמי רתח, הייתי מוכן לדפוק לשניהם מכות באותו הרגע אבל הכבוד שלי גדול מזה. מה שחסר לי עכשיו זה שלוקאס יהפוך לאיזה הומו וזהו, עולמי יתרסק. כל המשחקים האלו שאנשים מכניסים לעצמם לראש וכל הניסיונות האלו להיות מיוחדים מובילים לקהילת הגייז הכל כך שגויה. כל כך מגעיל אותי שאנשים מתאהבים בבני מינם, זה הרי מעשה נורא! זה ללכת נגד אלוהים! לא נועדנו להיות נשים וגברים בשביל להתערבב זה עם זה. מה שעוד יותר מגעיל זה אנשים שזורמים עם זה בחופשיות, שמקבלים את כל הקהילה המחורבנת הזאת בזרועות פתוחות. זה כזה עצוב
מאוחר יותר באותו יום מתוסכל כשכבר הייתי בסלון ביתי הקטן וצפיתי בטלוויזיה בנחת הגיע אליי שיחת טלפון מאימו של החבר הכי טוב שלי. היא סיפרה לי שלוקאס עצבני ולא מוכן לתקשר עם אף אחד ורק אני יכול להרגיע אותו. כמובן שלא היססתי לרגע כשאמרתי שיגיע לביתם כמה שיותר מהר בשביל לעזור לו, כי ידעתי טוב מאוד שאם זה לא היה רציני היא לא הייתה מתקשרת. ביני לבין לוקאס יש קשר של הבנה הדוקה, אנחנו מכירים זה את זה ומבינים זה את זה בצורה המושלמת ולכן אני היחיד שיכול לעזור לו במצבים הקשים ביותר. מקרים דומים בהם אימו התקשרה אליי בבקשה להגיע לעזור ללוקאס כבר קרו. אני זוכר שבתקופות לחץ בתיכון בהם הוא רצה לעזוב את הכל ולתלות את עצמו בשיא העצבים אני היחיד שהיה יכול לעצור אותו ולהרגיע אותו. לוקאס הוא טיפוס שברגע שהוא מתעצבן הוא לא מסוגל לשלוט על עצמו, הוא מאבד את עצמו בעצבים ולא מוצא נחת שעות ארוכות.
כשהגעתי לביתם הגדול מצאתי אותו יושב על המדרגות בכניסה לבית, בוהה בנעליו השחורות, כאילו ומחפש בהן שמעות לקיום שלו. "היי," קראתי והתיישבתי לידו, מקבל התעלמות מוחלטת. "מה קורה?" שאלתי בחינניות, מנסה לתפוס את מבטו מבעד לשיער הכהה והמבולגן. "מה קרה?" תיקנתי את שאלתי בדאגה, מבין שקרה משהו קריטי בשבילו. אולי זה קשור ללימודים? הוא בתקופת מבחנים ויכול להיות שזה משפיע עליו. הוא הרים את עיניו לכיווני, נותן לי ניצוץ של שמחה שמתה ברגע שהמשפט הבא יצא מפיו; "ניקולס הומו."
