Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
☾ התפוח לא נופל רחוק מהעץ. ☽
❄
ביתו של ניקו היה ריק. הוריו עבדו ואחיו הגדול הסתובב בכל מקום חוץ מהבית. זה היה רק שננו וחומר לימודי לא פשוט במיוחד. התיישבנו מול שולחן האוכל, כל אחד בצד אחר כאשר בננו יש ערימות של ספרים ומחברות. "למה כל זה?" שאלתי. "יש מבחן גדול על כל החומר הנלמד, המורה אמרה שזה סוג של הכנה טובה כזאת לבגרות וזה רק עוד יותר מלחיץ אותי, ככה שאספתי את כל מה שלמדנו בשנים האחרונות." הוא הסביר. "איזה מחברות הן משנים קודמות?" שאלתי, מופתע מכמה רציני וטיפש הוא יכול להיות באותו הזמן. ניקו לקח שלושה מחברות והראה לי אותן. "צעד ראשון, להיפתר מחומר של שנים קודמות." לקחתי את המחברות וזרקתי אותם לפינת החדר, על הרצפה. "היי! מה אתה עושה?!" הוא צעק בהלם. "אני לא מבין למה לא שרפת את זה עוד קודם, זה כל כך מיותר." לקחתי את המחברת הנותרה על השולחן. "נתחיל לעבור על החומר למבחן מפה." קבעתי. "ומה עם הספר?" הוא הרים גבה. "הוא יכול לקפוץ לי." קבעתי, זורק גם את הספר אל שאר המחברות. "וואו, אתה יודע להתייחס לציוד משרדי, ככה גם עשית עם החפצים שלך?" אמר ניקו בציניות. "אני את המחברות שלי שרפתי. את כולן. ואתה טיפש מעז לחשוב ללמוד מחומר של שנים קודמות אפילו שהכל מסוכם לך פה." אמרתי, תוך כדי דפדפתי במחברתו שהייתה מלאה בשלל נושאים. הלמידה הייתה מלאה בשלל ציחקוקים ובדיחות כי לא יכולתי להישאר רציני במצב הזה בו אני עוזר לאח הקטן של החבר הכי טוב שלי ללמוד את החומר שהייתי בזמנו הכי טוב בו. לא ממש זכרתי משהו, ככה שזה היה אחלה רענון. ניקו זרק בדיחות על החומר פה ושם, ומשווה ללא סוף את חיי העבר להיום בצורה שטותית ביותר. מלנסות להישאר כמה שיותר רציני התחלנו להתגלגל מצחוק כמו שני אידיוטים. ברגע כלשהו ניקו הציע לקחת הפסקה, אפילו ששנינו ידענו טוב מאוד שאנחנו לא הולכים לחזור ללמידה. הוא הכין זוג כוסות תה ולי דאג לשים עם דבש נטו כי אני עוד לא בריא.
"מתקדמים העניינים עם החבר שלך?" שאלתי לפתע, נשען על שולחן השיש ומשלב את ידיי על חזי. "למה אתה כל כך מתעניין בעולמי הלגמרי לא סטרייטי? אתה אמור לשנוא אותי או משהו, לא?" הוא ענה בהתלוצצות, מערבב את המשקאות החמים. הוא חכם יותר ממה שחשבתי, אני באמת מתעניין בהגזמה בחייו הפרטיים ביומיים האחרונים. "אל תגזים, אני לא הומופוב קיצוני, להפך, אני משתדל... אתה יודע..." התקשתי להגיד את המילים שעמדו לי על קצה הלשון. ניקו חייך חיוך ממזרי, "עד שלא תגיד את זה כנראה ולא תהפוך לאחד כזה." הוא אמר, ידע טוב מאוד מה אני רוצה להגיד ועדיין התגרה בי. "אני מנסה להיות נחמד יותר לקהילת הגייז." קבעתי בול חלוש, לא מאמין לעצמי שאמרתי את זה. "חבל שלוקאס לא יכול להיות כזה נחמד.." הוא מלמל בחיוך עצוב. "אתה יודע מה קרה ללוקאס..." מלמלתי. "כן. אני יודע." הוא התפרץ, "אבל הוא יכל לנסות להשתנות בשביל אחיו. במקום זה הוא מעדיף להתחמק ממני בכל דרך אפשרית." "הכל יסתדר." הבטחתי והאמנתי בזה. "ואיך אתה אוליב? לא מחפש איזה כוסית אש מגיל שש?" הוא צחק ואני גלגלתי עיניים. הוא נתן לי את אחת מכוסות התה ושננו הלכנו אל המרפסת בה הייתי נוהג לבלות הרבה לפני כל... זה. "כוסית אש מגיל שש? ברצינות ניקו? בן כמה אתה?" צנחתי על אחד הכיסאות וחיכיתי שהתה יתקרר קצת תחת מזג האוויר הקריר. "יותר קטן ממך בגיל אך יותר גדול ממך בשכל." הוא התגרה. "או שאתה לא בקטע של בנות, אה אוליבר?" הוא צחק ללא סוף, התגרה בי ללא הספקה ואני כתגובה רק גלגלתי עיניים. "נו תודה בזה, לא הייתה לך אף אחת מלא זמן! אולי כדאי שנמצא לך מישהי מקסימה, אני אבקש ממישהו למצוא כמה קטינות שוות אש." הוא החזיר לי על התכנית הקודמת שלי, "אני יודע! יש אחת ממש חמודה! הבעיה היחידה שהיא בת שתיים עשרה אבל אני בטוח שתסתדרו, אתה הרי הגבר שבגברים! אני מבין בקטינות, אני אעזור לך!"
"טוב, בסדר!" עצרתי אותו, "הבנתי שזה היה רעיון גרוע, אפשר לשכוח מזה ולהתקדם?" התחננתי בפניו, קודם לו לצחוק עוד ועוד. "אויש, אתה כזה אידיוט אוליבר." הוא קבע בחיוך מרוצה. "אני יודע ילד, אני יודע, אבל זה מה שיש." הסברתי לו. "חוץ מזה, אל תיכנס לי עכשיו לחיי הזוגיות שלי, אין לי כוח לזה." הזהרתי אותו. "למה? אולי כי אתה... מאוהב בי?" הוא שאל בהתגרות, גורם לי לאבד את קולי ולהיכנס למצב הלם. ידעתי שהוא צוחק, משתעשע איתי, נותן לעצמו להתפרע עד הסוף, אבל אני? להתאהב בו? באיזה עולם בדיוק? "וואו, אתה חיי בסרט כבד." פלטתי בהלם. "נראה לך שיהיה לי משהו עם גבר?! ועוד איתך?! תגיד לי השתגעת?!" הסיטואציה גרמה לי להיכנס ללחץ כלשהו ולהרגיש לא ממש בנוח. להתאהב בו לא בה בחשבון, אני צריך להיות דבוק למטרתי. לוקאס יגמור אותי לגמרי, ירסק לחתיכות, יהפוך אותי לרסיסים! שום אהבה לא אהבה בחשבון! זה אפילו לא קיים! "תירגע, אני רק צוחק איתך... מה אתה נלחץ?" השתתק ניקו, מופתע מתגובתי הקצת מוגזמת. "קצת... חצינו את הגבול." מלמלתי. "כן אני מצטער..." מלמל ניקו. "הגזמתי, לא הייתי צריך להגיד את זה." הוא הובך מהמצב. "היי, היי, " התרוממתי מכסאתי והלכתי אליו, בדרך מניח את כוס התה על השולחן הקטן. התיישבתי לידו על הספה, "הכל טוב." אמרתי וקירבתי אותו לגופי ביד אחת, מחבק אותה בצורה חברית בלבד. "אני פשוט מרגיש ממש משוחרר לידך... לא יודע למה." הוא מלמל, אוזניו אדומות וכולו נבוך. "הכל טוב." חזרתי על עצמי, "רוצה נחזור ללמוד?" שאלתי אותו בחינניות. "לא." הוא קבע. "בוא נישאר ככה עוד קצת." הוא ביקש, מניח את ראשו על חזי בזמן שידי עוטפת את גופו. גופי התחמם מהקרבה הזאת אליו והרגשתי פתאום נורא נבוך, אולי אפילו יותר נבוך מניקו. כשהוא השעין את גופו על גופי נזכרתי בימים בהם אני הייתי נשען ככה על האדם שהיה פעם דמות להשראה בשבילי. הרגשתי פתאום המבוגר, האחראי וזה שצריך להגן על ניקו מכל צרה. הרגשתי שאני צריך לשמור עליו כמו שמישהו שמר פעם עליי, כאילו שאני לא צריך לתת לו להיפגע כמו שלי נתנו בעבר. פתאום לא רציתי שהרגע הזה יגמר, רציתי שהשקט הזה יגמר, שהרוח תמשיך לנשוב ושהוא לא יתרומם ממני. רציתי לתת לו את מה שלי היה חסר בגילו, רציתי להיות ההפך הגמור מהאדם שאחז בי ככה כמו שאני אוחז בו. כי הוא פישל ואני לא רוצה לחזור על טעויותיו.
~~~~~~~~~~~~~~~~
זאת ההפתעה שלי אליכם ביום הולדתי. כן, אני חוגגת עוד יום הולדת (הפעם 16) ביום חופש ובמקום ללכת ולעשות משהו עם חברים אני בבית כי אין אוטובוסים בקרייה ביום שבת, אבל היי, לפחות סיימתי את הפרק. כן, אני אדאג לעוד הפתעה אם תגיבו המון המון המון.
