Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
☾ למה אתה לא יכול להיות נורמלי וזהו? ☽
❄
לא האמנתי למה ששמעתי שניות ארוכות בזמן שהוא הסתכל עליי, מבחין בזעזוע שהשתקף בעיניי הכחולות. הוא היה כעוס, מצוברח ואפילו פגוע מהעובדה שאחיו הקטן, האדם איתו הוא חיי 17 שנה יד ביד, מישהו שחולק איתו את אותו הדי אן איי - הומו. "מ-מה!?" גמגמתי בהלם. "איך?" צעקתי בזעזוע, לא מסוגל לעכל את העובדה שניצבה מולי. לוקאס נעמד על רגליו באנחה כבדה בזמן שאני לא הורדתי את עיניי ההמומות ממנו. "הוא פשוט אמר את זה בארוחה משפחתית." קבע חברי הלא פחות מזועזע ממני. "הוא אמר שהוא אוהב בנים בצורה כל כך רגועה כאילו וזה מובן מאליו! אימא שלי במקום לצעוק עליו חיבקה אותו ואבא שלי במקום להעיף אותו לקיבינימט אמר שזה בסדר! אתה בכלל מבין מה עובר עליי כרגע?!" הוא צעק בכעס. "תרגע.." ניסיתי להרגיע אותו. "הוא נער, בטח שטויות עלו לא לראש." סיפרתי סיפורים שלא האמנתי בהם. מעולם לא הכרתי מקרוב את ניקו, אף פעם לא יצא לנו לשבת לשיחה ארוכה על הסודות הכי כמוסים שלנו וכנראה שטוב שכך. ידעתי שאני היחיד בסיטואציה הזו שיכול להבין את לוקאס. ידעתי שכרגע הוא שונא את אחיו הקטן ואני בטוח שאם זה היה בידיו של לוקאס הוא כבר ממזמן היה חונק אותו. הומוסקסאליות זה דבר לא מקובל בעייני חברי הטוב. הוא יכול להיות האדם הכי מקסים בעולם עד שניגע בנושא הזה ודמו יתחיל לרתוח.
הוא הסתובב בחצר בזמן שאני המשכתי לשבת על אותן מדרגות, מתקשה לעכל את העובדה שחברי הטוב גר באותו בית עם ייצור שכזה. "עכשיו זה מסביר את כל הצבעים בשיער.." מלמל לוקאס, תוך כדי בועט באבנים קטנות בדרכו. "ואת העובדה שיש לו כל כך הרבה חברות מטומטמות..." הוא המשיך. "וגם את העובדה שהוא לא רוצה לעשות צבא." הוא נעצר, נושם עמוק. "אידיוט, אני לא יופתע אם הוא כבר אנס מישהו." הוא המשיך. "מה תעשה עכשיו?" שאלתי בלחש. אם אני עוד איכשהו יכול לסבול את החד מיניים האלו שמתרבים בהמוניהם אז לוקאס בכלל לא יכול אפילו להסתכל עליהם. זה מגעיל ואני לגמרי יכול להבין כמה קשה לו להחזיק את עצמו כשהוא רואה זוג גברים מתנשקים להם סתם כך ברחוב. איכס. אבל עכשיו, זה לא עוד הומו מהרחוב שלוקאס לעולם לא יכיר, עכשיו זה אחיו הקטן. אני יכול להבין כמה שהוא שונא עכשיו את ניקו, לגמרי מגיעה לו כל השנאה הזו. חשבתי שאולי יום יבוא ואני והוא נתחבר קצת יותר אבל עכשיו... באלי להקיא רק מלחשוב עליו.
"אני לא יודע אוליבר, אני לא יודע." הוא אמר ברצינות, משפיל את ראשו ומאגרף את אגרופיו. "אני רוצה להכות אותו אבל הוא אח שלי, אני רוצה להכניס את ראשו לאסלה אבל הוא אח שלי, אני רוצה לגרום לו לסבול אבל הוא אח שלי." הוא נאנח בכבדות. "קיבינימט.." הוא מלמל בכעס, בועט באבן קטנה בחוזקה ומעיף אותה רחוק ממנו."הורג אותי שההורים שלי לא מתכוונים לעשות שום דבר עם הדביל הזה." שיתף לוקאס. "נקווה שזה סתם תופעות גיל ההתבגרות, אולי הוא סתם הסתבך בעצמו." ניסיתי להרגיעו. "בוא, ניכנס הבית." נעמדתי על רגליי בתקווה שיבוא אחרי לביתו, אך הוא לא זז ממקומו. "יהיה ילדותי מצידי להגיד שאני לא רוצה, אבל אני באמת לא רוצה." אמר לוקאס, מסתכל עליי בעיניים עייפות מכעס. "אין לי כוח אליו." הוא טען כשלפתע טיפה נחתה על אפי. אחרי נחתה עוד אחת ועוד אחת. "נראה לי מתחיל גשם." קבעתי כשכמות הטיפות גדלה. "נפלא." הוא גנח בתסכול, עוקב אחרי לביתו לפני שכל כולו יירטב.
כשנכנסנו לביתו הדבר הראשון אליו שמתי לב זה אל אימו שישבה בנינוחות בסלון ושתתה משקה חם. הופתעתי מההתנהגות הכה רגועה שלה אחרי הודעה שכזו. אני לא מצפה ממנה לשנוא את בנה, אבל להתנהג כאילו והכל בסדר זו טעות. "שמחה שנרגעת." היא אמרה מבלי בכלל להסתכל עלינו, מתכוונת לבנה הפחות כעוס. "בפעם הבאה תטרוק את הדלת בעדינות, כמעט שברת אותה." היא ביקשה ולגמה מהמשקה החם בזמן שלוקאס רק מגלגל עיניים בשקט. עלינו לחדרו הריק, בדרך העפתי מבט בדלת הסגורה לחדר של ניקו ונשמתי עמוק. איך הילד הזה יכול להיות כל כך נורא? הייתי בטוח שהוא סטרייט אחרי אותה נשיקה, אבל עכשיו אני מבין שלא הכל ישר בחיים שלו. אני לא יודע מה גרם לו להתעקם ככה ואני מקווה שהוא יתאפס על עצמו במהירות.
סגרתי אחרי את הדלת, בזמן שלוקאס כבר צנח על מיטתו המבולגנת. לא היה אכפת לו מבגדיו המעט רטובים, לא היה אכפת לו מהחלון הפתוח שנתן לטיפות לחדרו לחדרו, אבל ממש היה לו אכפת ממחשבותיו שרצות בראשו. סגרתי את החלון בחדרו והדלקתי את המזגן על חום, דואג שאף אחד מאיתנו לא יתקרר בפתאומיות. התיישבתי לידו על המיטה והבטתי בו. "רוצה שאני אלך לדבר איתו? אכניס לו קצת שכל לראש?" שאלתי ברצון לעזור ולהקל על ליבו. כרגע היחיד שיכול לתמוך בו זה אני. "לא, הוא לא שווה את היחס שלך." הוא קבע ואני חייכתי. עכשיו ניקולס נמצא בתחתית שרשרת המזון יחד עם כל שאר ההומואים, בדיוק איפה שהוא צריך להיות. "אני יכול לישון אצלך הלילה?" הוא שאל ואני הסכמתי בלי לחשוב פעמיים. "נחכה שהגשם יפסק וניסע לביתי." קבעתי בחיוך, יודע טוב מאוד שלא כדאי להשאיר אותם ביחד באותו בית הלילה. בכל זאת, לוקאס לא שולט על עצמו כשהוא עצבני וככל הנראה שברגע שיתקל באחיו הוא יתעצבן ויחטיף לו. אני לא נגד לתת ליצור הזה מכות, אבל אני לא רוצה שאחר כך יכעסו על חברי הטוב וזה רק יקשה עליו. כדאי שלזמן מה לוקאס יהיה רחוק מניקו, לטובתו. "מה אתה חושב יהיה יותר מגניב, לצייר לו על הפרצוף עם לורד אצבע משולשת או זין?" הוא שאל בגיחוך. "שניהם." קבעתי, זורם עם האמירות שלו שכנראה היו מכעיסות כל אחד אחר, אבל אותי לא. מצדי שכל העולם יהפוך לחד מיני, שכולם ישתגעו ויתחילו להתאהב זה בזה ללא שליטה, אני והוא נהייה ביחד נגד כל העולם, נגד כל ההומואים המפגרים האלו.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אני יודעת שזה לא ספר קל לקריאה, יש פה הרבה אמירות הומופוביות קיצוניות, אבל אוליבר ולוקאס הם הומופובים ובעיניהם זה נראה לגיטימי להעליב ככה קהילה שלמה. אני מקווה שאתם בסדר שם מאחורי המסך~
