נערת הניחומים | פנטזיה רומנטית למבוגרים

פרק ט

שלום לכולם:) אז הנה, הפרק לו חיכו כולם (וינק... וינק...) מקווה שתאהבו, סליחה מראש על הטעויות.

שתהיה לכם קריאה מהנה!

***

אם מישהו היה מספר לזיאה שהיא תרכב ביום מימיה על חיה אימתנית כמו אייל הרים, סביר להניח שהיא תחשוב שבן-האדמה הזה יצא מדעתו.

היא לא הכירה בני-אדמה שרכבו על חיות כאלו - או אפילו על סוסים, בייחוד באזור שלה של הרי-זָאבְּפָּר. זה נחשב למשהו ברברי בעיני אנשיה והיא אפילו שמעה פעמים רבות שהגריצ'אנים היו בין היחידים שלקחו על עצמם את המסורת הזאת - משהו שלא נהוג היה לעשות באזור ההרים שלה.

הגריצ'אנים אומנם חיו במערב הרחוק ואיש מאנשיה לא באמת ידע או הכיר את המסורת הפראית שלהם, אבל היא אכן שמעה שכולם - אפילו בממלכת קאבּירה - קראו להם פראים. כמובן שהם לא היו פראים, כמו בני-האדמה שחיו באזור הפראים בהרי ארצות וואלז'. אבל עדיין, התרבות שלהם הייתה זהה במקצת לתרבות הפראית של משני-הצורה ואיש באמת לא ידע מדוע. הרי שהמזרח היה כה רחוק מהמערב, שאיש לא ציפה שהאנשים שחיו בשני האזורים יפגשו במהלך חייהם.

זיאה נשענה קדימה עם בטנה על גבה של החיה עליה רכבה וניסתה לסדר את ישיבתה, דבר שלא הצליח לה בכלל. גבה זעק ושריריה כאבו. הרוח החזקה פגעה כמחטים על פני עורה החשוף והיא התכופפה קדימה בכדי להימנע מהרוח מלפגוע בפניה.

כל שרירה היו מכווצים בלחיצות עזה וכאשר היא הסיטה את מבטה הצדה, היא גילתה שלטאיינה הייתה את אותה הבעיה. הלוחמת החמיצה את פניה והנידה את ראשה לשלילה ובכאב, לפני שפצתה את פיה וקראה לזיאה.

"אולי כדאי לעצור להפסקה נוספת?" היא שאלה בזעקה מבעד לרוח החזקה. "אני כבר לא זוכרת את הפעם האחרונה שהרגשתי את האדמה תחת רגליי." היא הנידה את ראשה וחזרה להביט קדימה. מבטה חלף על פני השדה הפתוח שעטף סביבן. שם, במרחק לא רב מהן, ניתן היה לראות את ההרים. "זיאה," היא הצביעה קדימה, בעודה אוחזת בפרוותה של החיה בידה השניה. "תראי, אני חושבת שהגענו-"

"לא יכול להיות." השיבה זיאה בהתנשפות כבדה וחזרה על עצמה, "זה לא יכול להיות, טאיינה. מתי הייתה ההפסקה האחרונה שלנו? מתי הספקנו בכלל להגיע אל הגבולות של ההרים-"

"אני חושבת שיצאנו לפני שבועיים מגבולות היער הדרומי..." היא החזירה, "אולי אפילו יותר-"

"שבועיים?" הופתעה זיאה. היא ניערה את ראשה והישירה את מבטה קדימה. עיניה נודדות בין היער שעמד למרגלות ההרים הרחוקים. "אל האלים. מתי בכלל הספקנו להגיע הנה?" היא זעקה לעברה בתמיהה, בעוד שחברתה משכה בכתפיה.

"איני יודעת," החזירה לה טאיינה והוסיפה בנשיפה רוטטת, "אבל אני חושבת שאולי זה קרה בגלל שהשניים שייכים למכשף ההוא."