נערת הניחומים | פנטזיה רומנטית למבוגרים

פרק כו

שתהיה לכם קריאה מהנה~

***

שקט מוחלט עטף אותם. דממה שגרמה לו להתעטף בתדהמה מוחלטת. רוהן לא ידע ששקט כה אלוהי יכול היה ליפול על האדמה סביבו והוא לא היה בטוח, אם הוא יתקבל בפניו לטובה או לרעה. בכל זאת הוא נמצא במרכז היער והשקט הזה לא היה אופייני למקום שהיה אמור להיות כה חיי ומלבלב.

החיות - ביניהם הציפורים - נעלמו לחלוטין כלא היו במקום. הרוח הפסיקה לנשוב ולנוע סביבו, ולא הייתה אף תנועה אחת באמצע היער. שום דבר לא נע או זז מסביבם, כאילו שלא היה שם דבר מלבדם. מבטו המופתע של רוהן חלף על פני המקום ובין העצים הגבוהים, לפני שחזר להתרכז בדבר העיקרי ששלט על הסקרנות שלו.

העולם נראה אחרת, שונה ועגום יותר. ליבו המשתולל נע באמצע חזהו, כאשר הוא התרכז ביצור הזהוב שעמד לפניו. מחשבותיו המסורבלים העלו את דמותה הרחוקה והאהובה של זיאה והוא הרגיש את החומה חוזרת ומחלחלת בעומק ליבו הפועם. צמרמורת עזה חלפה לאורך ידיו וגרם לו להסתמר, הצמרמורת שניתנה לו על ידי החיה שלו.

הדוב דרש ממנו לקחת את מקומו ולחשוף את שיניו בזעם. היצור הזהוב הזה לקח מהם את נערת הניחומים שלו. הוא הנחית את כדור האש - או המתכת, כפי שהוא נראה כעת -, ומנע ממנו מלהגיע אליה. הדבר כיסה את האדמה וביחד איתה גם את הנהר לתוכו נפלה זיאה. שרירי רגליו התכווצו, לפני שהוא הצליח לתת צעד אחד קדימה לעברו של היצור הזר.

הילד - לא, היה זה נער - הזדקף על רגליו והסתכל סביבו. הראש המשונה והעגול שהוא אחז בידיו נפל מבין אצבעותיו על האדמה והתגלגל קלות לאורך הדשא. מבטו הזהוב של היצור חלף על פני המקום, לפני שהוא הסתובב ועצר בעיניו על רוהן. משנה הצורה לא ידע אפילו כיצד היה עליו להגיב, הוא לא ידע מה לומר וכיצד להתנהג כעת.

האם היה עליו לתקוף, או אפילו לרצוח את היצור - האל הזהוב הזה - בכדי לנקום את מותה של זיאה? האם היה עליו לשנות את צורתו ולפעול על פי הדחף הראשוני שלו? הילד הזה היה צעיר מדי מכפי שהוא תיאר אותו בהתחלה? היה זה ילד והוא לא ידע אפילו כיצד היה עליו להתנהג אליו? הרי היצור הקטן הזה היה אמור להיות השמש בעצמה.

הילד התבונן בו בעיניו העגולות. עיניים שהיו שייכות לפניו ארוכות; אף ארוך שפיצל את פניו לשניים, לחיים גבוהות, שפתיים מלאות והבעה מבולבלת. הוא החמיץ את פניו וכיווץ את מצחו - במרכזו היה מצוייר לו סמל של הסהר חובק את השמש. עיניו המלוכסנות הצטמצמו והוא הרים את פניו אל השמיים המתבהרים לקראת השחר.

הוא דחף את קצוות שערו הארוך והזהוב מאחורי אוזנו ונשף קצרות. עיניו מצמצו בחוסר הבנה ורוהן לא ידע אפילו מדוע, הבלבול כיסה את האל. הוא ידע שהוא הגיע לכאן בכדי להעלות את האדמה באש, אבל הילד התמהמה. רוהן נתן צעד אחד קדימה, לפני שקפא במקומו. היצור - שהגיע בקושי לגופה חזהו -, חזר להתרכז בו. מבטו חסר האישונים התבונן בו זמן מה, לפני שהוא הקשיח את פניו והכין את הבעתו למה שעמד לקרות.