נערת הניחומים | פנטזיה רומנטית למבוגרים

פרק כא

שלום לכולם:)

יום האישה הבינלאומי שמח~

***

הוא לא ידע היכן הוא, אבל הוא הרגיש שהוא היה בתהום הכי שחור שהיה. הגוף שלו שרף. הוא עלה בלהבות. והוא היה כמעט בטוח שמשהו מנע ממנו מלהזיז את גופו. הדבר הזה גם היה האחד שמנע ממנולפקוח את עיניו. מה שהוא כן ידע והרגיש היו הידיים העדינות והקרירות שליטפו אותו. אלו היו ידיים של מישהי שאהבה אותו, מישהי שהוא כמעט והיה בטוח שהייתה נערת הניחומים שלו.

שנים שהוא חלם שהיא תבוא אליו, משהו שהוא לא העז לעשות בעברו. בהתחלה - ביום בו הפך לראש השבט - הוא פשוט ויתר על הרעיון שיכלה להיות לו אחת, למרות שמשהו בתוכו תמיד דחף אותו להמשיך ולקוות לבואה. הוא מעולם לא האמין שהגיע לו לקבל את הנערה שלו, אבל אבא שלו תמיד אמר לו, כשהיה עוד בחיים, שלכל אחד מגיע הנערה שלו - אפילו לאלו שחשבו שלא מגיע להם.

רוהן הרגיש את הכובד מעל לראשו, כאילו שמישהו הניח אבנים על מצחו ודחף כנגדם בכל הכוח. הכובד הוריד את ראשו ושרף את כל גופו בלהבות התהום, להבות שלא העזו לעצור עד שיהרגו אותו לחלוטין. אך שוב ושוב במהלך הזמן הארוך הזה הוא הרגיש ידיים שהרימו את האבנים הללו והניחו אותם מחדש. מישהו החליף את הכובד הלוהט בכובד קר והכבוד הקר הזה התחמם תוך כמה שניות.

הוא לא ידע מה זה היה ומדוע המחשבות שלו היו כה קהות, אך הוא קיווה שהוא יתעורר במהרה מהסיוט הלא נגמר הזה. הוא קיווה שהחיים שלו יחזרו לקדמותם. מה קרה לו בכלל? איפה הוא היה? איך הוא הגיע לאן שהוא הגיע ומה הוא עשה? גופו הצטמרר והוא רטט כנגד התחושה המבחילה, כאשר הוא ניסה לנוע בפעם המיליון ממקומו. אך שוב היד הקרירה והמנחמת ההיא הונחה על צד צווארו וקולה לחשה לו מילות עידוד.

"אל תזוז, רוהן... הכל יהיה בסדר."

הקול היה נשי ועם זאת גם נמוך מעט. קול שגרם לדוב הפנימי שלו ליילל ולגרגר כחתול פראי. זה לא היה מטבעו להתנהג כך, אך מצד שני זה גם היה מובן מאליו מאותה הסיבה. אצבעותיה חלפו על פני מעיל הפרווה שלו והיא גירדה את עורו תחת השערות הרכות שלו. הוא אהב את התחושה הזאת, התחושה שהביאה לו שלווה מוחלטת מבעד לכאוס שכבש את מחשבותיו וראשו.

הכאב והעירפול השתלטו עליו והוא הרגיש את עצמו נופל יותר ויותר לעומק החשכה המוחלטת. הוא נתן לחושך את השליטה מעליו ושקע לתוך השינה המתוקה. הוא לא ידע אם הוא מת, אבל דבר אחד היה ברור לו וזה שהדוב שלו שמר עליו במהלך השינה העמוקה הזאת. הפרא אמר לו שהוא עוד חיי והנערה שלו הייתה לצדו. הוא אמר לו שהכל יהיה בסדר ושהוא ישמור עליו לעת עתה עד שיחזור לעצמו.

עיניו לראשונה נפקחו לקראת השחר. החשכה החלה להתבהר סביבו והוא הרגיש כיצד חלחלה תוקפת אותו מכל צדיו ברגע שהוא ניסה להתרומם ממקומו. הדוב בתוכו נהם ופקד עליו לחזור לאדמה ולנוח וכאשר הוא הסיט את מבטו לצד, הוא ראה אותה. היא הייתה עטופה בגוש מתולתל וזהוב. פניה מוסתרות ממנו וחוסמות את יופיה השברירי והשונה כל-כך. הוא ידע שזאת הייתה הנערה שלו ומבעד לעירפול הוא גם זכר את חיוכה המתוק.