נערת הניחומים | פנטזיה רומנטית למבוגרים

פרק א

שלום לכולם! מקווה שתאהבו את הפרק ולא יהיה משעמם או מבלבל מדי;) שתהיה לכם קריאה מהנה ונתראה בראשון הבא☆

***

שנת 145 לפני העלייה.

דרום ארצות ווּאֵלְז', ליד הכפר הדרומי.

(כעבור תשע שנים)

***

זִיאָה לא אהבה מקומות סגורים, בייחוד אחרי מה שקרה לה ולמשפחתה לפני כל אותן השנים. זה לא שהיא לא יכלה להיות בתוכם, אלא שברגע שהיא נכנסה למקומות חסרי חלונות או דלתות, הלב שלה עצר והודיע לה על קיומו הפתאומי. הוא השתולל בחוזקה וגרם לגלי חום בלתי נשלטים להתפשט בתוכה ולשרוף את גופה בעקצוצים מלחיצים של פחד.

ולמרות שהיא התעטפה בחרדה הזאת, היא הכריחה את עצמה להישאר שם, בתוך האוהל הגדול והסגור הזה, ופשוט לעבור בין כל אחד ואחד מהמטופלים ששכבו על מיטות העץ הנמוכות. מיטות שעמדו במספר שורות אל מול הכניסה הראשית והסגורה של האוהל. היא ידעה - וזאת למרות רצונה העז לצאת מכאן ולברוח מהמוות, חברה הותיק - שמשימתה הייתה קדושה וחשובה יותר מפחדיה הילדותיים.

היה עליה להישאר כאן ולטפל בכל אחד ואחד מהחולים הללו ובניהם לבדוק, מי היה מועמד לשיפור ודאי ומי היה שייך לאלוהי המוות. הניחוח המריר של החולים התלווה בצמחי מרפא ועופרת שרופה ביחד עם משהו שהזכיר לה ביצים מקולקלות ובשר טחון. הצחנה הזאת התנוססה מכל עבר ושרפה את עיניה בחוסר נוחות וגועל מצמרר, דבר שהיא למדה להתמודד איתו מאז שקיבלה על כתפיה את הגלימה הרפואית ונתנה לחונכת שלה לצבוע את פניה בכחול - כנהוג לעשות בין גילדת רופאי-זָאבְּפָּר שחיו על גבולות ההרים הצפוניים.

ביום בו זִיאַרָה - הרופאה שלקחה אותה תחת כנפה ונתנה לה את שמה - מצאה אותה, היא הבטיחה לעצמה שהיא תעשה הכל בכדי לעצור את אלוהי המוות מלקחת אנשים נוספים. מה שהביא אותה הנה, לדרום כפרי ארצות ווּאֵלְז'. בני-האדמה שחיו כאן, היו שונים לחלוטין מאותם האנשים שחיו על גבולות קָאבִּירָה. ולמרות שעורם היה שחום כשל הקאבּירים, לווּלְז'אַנִים היה עור בהיר יותר כשל הדבש הכהה ועיניהם היו מלוכסנות וסגורות יותר. הם היו נמוכי קומה - לא במובן של ילדי האדמה, אך עדיין, נמוכים בחצי ראש מהקאבּירי הרגיל - וכה יפים, שזיאה התקשתה לפעמים להבדיל בין הגברים לנשים שלהם.

ולכן, כשהיא עצרה ליד אחד השמאנים הזקנים שכרע על ברכיו ליד אחד המטופלים. היא תהתה לעצמה, כיצד היה עליה לפנות אליו - בלשון זכר או נקבה, משהו שבשפה הקאבּירית מעולם לא היה קורה לה, הרי שאצלם לא היו קיימות המילים שהבדילו בין הגבר לאישה. היא שילבה את ידיה לחיקה והמתינה שהוא או היא ירימו את מבטם לעברה ויתנו לה את תשומת ליבם הישיר, לפני שהיא פצתה את פיה והשתתקה בין רגע.