נערת הניחומים | פנטזיה רומנטית למבוגרים

פרק כח

שתהיה לכם קריאה מהנה~

***

חום בלתי נסבל עטף אותה מכל צדיה. עשן סמיך התפשט לכל עבר והשריפה רק הלכה וגדלה יותר מסביבה. לקח לה כמה שניות להתעשת, לפני שהיא הבינה שהיא עמדה לבדה במרכז היער. רוהן לא היה שם, הקול ההוא נעלם ואילו כל הלהבות סביבה רק הלכו וגדלו.

ליבה השתולל והיא הסתובבה סביב עצמה למקצב פעימותיה. מבטה נפל על אחד העצים הנמוכים, על ענפיו התנוסס לו בד מוכר. היא התקדמה אליו מבלי להתמהמה ולקחה אותו לידה. היה זה החלוק הקצר שלה. עיניה נעו לכל עבר והיא הבינה שהיא חזרה למקום בו שהתה בעדן הפרטי שלה ושל רוהן.

בעודה לובשת על עצמה את החלוק וקושרת אותו סביב מותניה, מבטה עצר על כלי אימתני שעמד באמצע היער. הוא חדר במחציתו לתוך האדמה ומסביבו המשיך לעלות עשן. היא לא הבינה זאת, אבל איכשהו ידעה שהכלי ההוא נפל לתוך הנהר, לתוכו היא עצמה נפלה.

היא ניערה את ראשה בחוזקה. עיניה המשיכו לסרוק את המקום מבעד לעשן ששרף את המקום. היא ליקקה את שפתיה היבשות וטעמה את המרירות שכיסתה אותן כנגד הניחוח החריף של העץ הבוהר. היא לא ידעה, אם היא תצליח במשימה שהטילה עליה אֵם האדמה. היא לא הייתה בטוחה כעת בכלום, אך רצתה לנסות ולתת מעצמה את כל מה שנותר בה.

היא חזרה והתרכזה בחרב שבקעה מתוך האדמה במלוא תפארותה. להבו היה חשוף והאור הכתום של השריפה הרחוקה השתקפה בה וריצדה לאורכה מטה ומעלה. מבטה הדומע התרכז בניצב, לפני שהיא נתנה צעד אחד קדימה ועצרה. היא מעולם לא השתמשה בחרבות, בשביל זה היה לה את טאיינה.

אל כל האלים...

היא הסתובבה סביב עצמה בלחץ רב. היא השאירה את טאיינה בתוך המערות והיא לא ידעה אפילו, אם הלוחמת שרדה. זאת אומרת, כמובן שהיא תשרוד, היא אמרה לעצמה, הרי שהיא הייתה לוחמת אימתנית. אבל בשם כל האלים, היא השאירה אותה מאחוריה ואפילו לא תהתה מה קרה לה שם אחרי.

ומה עם רוהן? האם האל פגע גם בו? היא לקחה נשימה עמוקה ונחנקה מבעד לעשן שתקף את פיה. גרונה נסגר והיא השתעלה בתגובה מבעד לטעם המריר. אצבעותיה נשלחו אל שולי החלוק שלה והיא הרימה את קצהו מעלה, מעל פיה. רגליה לקחו אותה אל החרב וידה הושטה והתלופפה סביב הניצב.

הלהב היה מקובע לעומק האדמה והדבר מנע ממנה מלהזיז את החרב, כאילו שאֵם האדמה בעצמה סירבה לעזור לה ברגע ההוא. זיאה שיחררה את הבד שכיסה את פיה מבעד לעשן הסמיך ובשתי ידיה מיהרה למשוך את החרב מתוך האדמה. תחילה החרב לא נעה, אך כאשר היא נשענה ונתנה תנופה חזקה יותר אחורנית, החרב בקעה מתוכה החוצה.

זיאה נפלה על ישבנה והביטה על הנשק שנח בין אצבעותיה הרוטטות. היא לא ידעה, כיצד היא הצליחה, אבל ליבה הפועם ציווה עליה לקום ממקומה וללכת הלאה. הלב פקד לנוע והיא אכן קמה על רגליה הרועדות. שריריה התכווצו תחת כובד משקלה של החרב והיא לא הצליחה להרים את החפץ באוויר.