נערת הניחומים | פנטזיה רומנטית למבוגרים

פרק י

שלום לכולם:) אני מקווה מאוד שהפרק של היום לא יהיה מסובך או מבלבל, אם תהיה בעיה אשמח לשמוע ממכם. מקווה שתאהבו את המפגש שאני מתכננת ביניהם.

שתהיה לכם קריאה מהנה!

***

צליל משונה ועמוק התנוסס באוזניה של זיאה. צליל שלא היה קיים מחוץ לראשה. היא גם לא הצליחה להבין מאיפה הוא בא ומדוע היא שמעה אותו. האם הוא היה בתוך הראש שלה? האם הוא היה שלה? ליבה השתולל במהירות כה עצומה שהיא האמינה - היא ידעה, שהוא יעצור בשלב מסוים והיא תמות מדום לב. היא הרגישה שהיא עמדה למות במילא; אם לא מהדוב הארור שנשען מעליה, סביר להניח שזה יקרה מהפחד עצמו.

היצור הענקי שנשען מעליה על כפותיו העצומות, משני צדי ראשה - נשף וקירב את חוטמו לפניה. היא הסיטה את ראשה הצדה והרגישה אותו מלטף לאורך לחיה ולסתה. עיניה פקוחות לרווחה ונשימתה הכבידה ברטט. גופה רעד ללא שליטה והיא לא הצליחה לנוע ממקומה. היא פחדה. אל כל האלים, היא פחדה והיא לא ידעה אפילו מה היה עליה לעשות וכיצד להגיב.

חוטמה הרטוב של החיה האמתנית, שהרכינה עליה, ליטפה לאורך לסתה ומטה, אל צווארה. והיא האמינה שזהו, זה היה הסוף שלה ושהדוב עמד לנשוך את גרונה בשיניו החייתיות. במקום זאת, החיה לקחה נשימה עמוקה ונשפה לנגד הצוואר שלה, דבר שיצר שביל בלתי נשלט של צמרמורת. צמרמורת שחלפה לאורך גופה מעלה ומטה ובחזרה. שוב ושוב.

"רוהן!" היא שמעה את הקריאה הלא רחוקה מתקדמת לעברם, "רוהן. טֵאמִיל טֵאָם כָר, זֵ'אָס!" ליבה עצר לכמה שניות וכן גם הנשימה שלה. עורה הסתמר וכוסה במחטים חדים ושורפים של פחד. המילים הללו. השפה הזאת. זאת הייתה השפה הזרבּית שלה - עם כי המבטא והביטוי היה שונה לחלוטין - עדיין, היא הכירה אותה. "טֵאָם כָר, רוהן!" הקול הגברי חזר על עצמו ובתגובה נהמה נמוכה וכבדה התנוססה מחזהו של הדוב.

זיאה הרימה את מבטה המופתע אל החיה שנשענה מעליה ונעצה לעומק עיניו השחורות והאפלות. היצור האימתני בהה בה. פרוותו העצומה עמדה מנגד גופו והוא נשם ונשף עליה בתנועה כפייתית ובלתי נשלטת. האוויר החם פגע בעורה ועטף אותה במשהו שהיה שונה לחלוטין ממה שהיא הייתה אמורה להרגיש. כל גופה שרף והיא חשבה תחילה שהיה זה מפחד. אבל לא, זה היה משהו אחר - משהו שונה לחלוטין.

"רוהן-"

"היי, אתה!" היא שמעה את טאיינה, לא רחוק מהקול הגברי. "היי! תגיד לחיה שלך להתרחק! עכשיו, או שאני תוקעת לו חץ בין העיניים!" היא קראה לעבר האיש - האחד שזיאה לא יכלה לראות, בגלל החיה שרכנה מעליה. היא יכלה להרגיש את הפחד חוזר ועוטף אותה. ומשום מה היא ידעה שהחיה לא תפגע בה, אבל היא לא ידעה אם היא תפגע בחברתה.

"טאיי... תורידי את הנשק!" היא אמרה בקולה הרועד. כך שבזמן שחברתה תשמע אותה, הדוב לא יבהל מקולה הגבוה ויתקוף אותה בו בזמן. "את שומעת, טאיינה? תורידי את הנשק-"