City of crime

Part 15

-יומיים אחרי המועדון והפרק האחרון-
נ.מ תומאס:
צעדיי היו מהירים, החליפה העיקה עליי וטפחתי לעצמי על השכם שהייתי מספיק חכם כדי להשאיר את העניבה החונקת במכוניתי השחורה שהייתה נראית מוזר בנוף השכונה המוזנחת.
הורדתי את הגקט האפור והמחויט שנקנה עם המכנס והנחתי אותו בעדינות על אמתי. המכופתרת השחורה שלי נבלעה בשמי הלילה השחורים.
זו שוב הייתה שעת לילה מאוחרת וקיוויתי שהיא לא ישנה, אבל גם אם כן הייתי מוכן לחכות עד הבוקר כדי שתקום, רק כדי לראות את הפנים שלה שהרגשתי שלא ראיתי שנים למרות שעברו רק יומיים מאז אותו יום במסעדה.
פתחתי את דלת ביתה החורקת בעדינות, מנסה לגרום לה לחרוק כמה שפחות, סגרתי אחרי, דואג לנעול את הדלת, משהו שהיא תמיד שוכחת לעשות, והתקדמתי לחדרה בצעדים מהירים.
קולות של מים זורמים מילאו את הבית והנחתי שהיא במקלחת.
לא עברה שנייה מהרגע שרגלי דרכה בחדרה הקטן ורעש המים הופסק, התיישבתי על מיטתה בזמן שאני שומע את צעדיה מתקדמים לכיוון החדר.
היא נכנסה בעודה מזמזמת שיר שאני לא מזהה, גופה הקטן עטוף במגבת לבנה, שנראתה ישנה אך רכה וחדשה בו זמנית, מגבת דומה הייתה על שיערה בכוונה לייבש אותו מעט, אני בחיים לא אבין איך הן מצליחות להשאיר את המגבת ככה על השיער, אבל יש הרבה דברים בנשים שאני לא אבין.
היא לא שמה לב אליי בזמן שסגרה את הדלת, אך כשהסתובבה היא ראתה אותי, עיניה נפקחו בבהלה התמידית שהיא שרויה בה שהיא רואה אותי, וצרחה עמדה לצאת מפיה.
בצעדים זריזים הגעתי אליה, סתמתי את פיה בכף ידי בעוד גבה נצמד לגופי.
״אני אוריד את היד ולא תצעקי טוב ג׳ס?״ אמרתי בשקט, קולי היה אדיש אבל על פניי היה מבט משועשע מהבהלה שלה, לא יכלתי להסביר את תחושת העונג שעברה בי ממבטם המפוחד של אנשים.
היא הנהנה במהירות וידי הורדה מפיה אך גבה עדיין הוצמד לגופי בעזרת ידי השנייה, ההבנה שרק מגבת מפרידה בנינו הדליקה אותי אך הסתרתי את זה, ״תעוף מפה״ קולה היה ארסי, ידעתי שהיא שונאת אותי, הייתי רגיל לשנאתם של אנשים כלפיי.
התרחקתי ממנה וחיוך מסוכן עלה על פניי, ״אני מחכה לך בסלון״ הודעתי ויצאתי במהירות לסלון הקטן שהיה מרחק הליכה מחדרה.
כשהיא יצאה שוב פיג׳מה ישנה הונחה על גופה הדקיק, היא ניסתה לסרק את שיערה תוך כדי הליכה ומעדה כמעט פעמיים לפני שהגיעה אליי.
היא נעמדה מולי, ידיה על מותניה ומבט עצבני על פניה, גבותיה התכווצו בזעם אפה כווץ ושפתיה השתרבבו החוצה, גיחכתי למראה המאיים שהיא מנסה לעשות והתברר כמתוק בעולם.
״תקשיב תומאס״ היא קראה לי בשמי, משהו שאף אחד חוץ מכריס ומשפחתי לא מעז לעשות, הבנתי שהיא שתתה מיץ אומץ הבוקר.
״אני לא יודעת למה נתפסת עליי, אבל אני רוצה שתצא לי מהחיים, אין בנינו שום קשר ולא יהיה״ היא הודיעה נחרצות, גופה נרפה אחרי שאמרה זאת והבנתי שזה ישב עליה כמה זמן.
״שמעתי שפגשת את אח שלי במועדון״ התעלמתי מדבריה, חיוך ערמומי עלה על פניי.
״מה?״ גבותיה השתנו והתכווצו בבלבול.
״דרייק, אח שלי, הוא יצא עם חברים שלו למועדון, מסתבר שעכשיו הם גם חברים שלך״ חייכתי בערמומיות, אני ודרייק לא היינו דומים בשום צורה, אי אפשר לנחש שאנחנו אחים, זה כנראה היתרון הכי גדול שלנו.
עיניה בחנו אותי, מנסות למצוא קשר בינו לביני, כשהן נעצרו על ידיי הפחד חזר לעיניה, היא בהתה בהם דקות ארוכות, הסתכלתי על ידיי, כמעט ושכחתי שמפרקיי אצבעותיי מלאים בדם.
קמתי ממקומי, הגיע הזמן ללכת, התקרבתי לכיוונה, עיניה עקבו אחרי כל צעד שלי בפחד, קירבתי את שפתיי לאוזנה, ״אני אתרחק״ נעצרתי, היא התנשמה בכבדות מהפחד, ״לתקופה מסוימת״ הוספתי, יודע שלא אתן לה להתחמק ממני בכזאת קלות.
נשארתי ליד אוזנה לכמה דקות, מזווית עיניי ראיתי דמעה זולגת על לחייה עד לשפתיה, כל האומץ שתפסה מקודם ירד לה בבת אחת, ולעזאזל, אהבתי את זה.
נשכתי את אוזנה קלות, היא קפצה בבהלה, ושנייה לפני שיצאתי מביתה, הספקתי לראות את ההלם שגופה נמצא בו.
וככה עזבתי את ג׳סיקה, בוכה, מבוהלת, ולמודת לקח, אין דבר כזה אומץ מולי.
-
אחד הפרקים הטובים בסיפור לדעתי.
מקווה שאהבתם אותו אשמח לשמוע את דעתכם בתגובות.
באהבה והערכה,
הדר❤️.