City of crime

Part 32

פרק 32:
-נ.מ ג׳סיקה-
הייתי מוצאת הנאה בסרטים, סרטים ילדותיים שתמיד נתנו לי תקווה לעתיד טוב יותר, בדיוק כמו התקווה שהכוכבים בלילה נתנו לי.
הסיטואציה שהייתי נתונה בה כרגע הייתה מוזרה, אני ותומאס על ספה אחת, פופקורן בנינו, שתייה מתוקה ושוקולדים על השולחן וסרט כלשהו שלא כל כך התעמקתי בו כי הייתי עסוקה במחשבות של עצמי.
עדיין לא הצלחתי לגבש דעה על תומאס, ידעתי שאני מפחדת ממנו, אבל המעט אומץ שקיבלתי כדי לצאת נגדו גם נתן לי אומת לעמוד מולו בלי לרעוד מפחד.
הוא היה קיצוני מדי בהתנהגות בעוד שההתנהגות של כמעט תמיד הייתה מתונה ומחושבת, תמיד היה לי קשה עם אנשים קיצוניים אבל מצד שני גם היילי קיצונית והצלחתי להסתדר איתה.
״את בסדר?.״ תומאס מעיר אותי ממחשבותיי וגורם לי להעביר את עיניי שעד עכשיו בהו בנקודה מעל הטלוויזיה אליו.
״כן.״ אני עונה בקצרה, לא היה לי כוח או רצון לדבר איתו.
״את נראית שקועה במחשבות במקום להיות שקועה בסרט.״ הוא אומר מבהיר לי ששם לב, כמו ששם לב להכל, כבר הספקתי להבין כמה תומאס הוא בן אדם חד ופחדתי מהרגע שהוא יבין שמשהו מסריח קורה מתחת לאף שלו ומה שהכי הפחיד אותי זה שידעתי שהיום שזה יקרה לא רחוק.
״למה אתה נחמד אליי?.״ אני שואלת, מנסה לקחת אותו לקצה בשיחה הזאת, למקום לא נעים כדי שלא יענה ויפסיק את הדיחה בעצמו.
״למה לא?.״ הוא מסתכל עליי בחוסר הבנה ועודה בדיוק ההפך ממה שציפיתי שיעשה.
״עד עכשיו לא היית נחמד, אם הייתי יודעת שלקחת לי את הבתולים יהפוך אותך לנחמד כלפיי ולא לאכזרי הייתי עושה את זה כבר בהתחלה וחוסכת לעצמי את כל הפחדים והלילות שעברו בבכי מפחד במקום בשינה שלווה.״ אני פורקת קצת מכל מה שעברתי בתקופה הקצרה שאנחנו מכירים בגללו, דברים שלפני זה לא היה לי אומץ להגיד ואני מתחילה לחשוב אם באמת ההשתתפות במרד גרמה לאומץ שלי מולו או שזה בעצם החיבור שנהיה בנינו בשנייה שהוא לקח לי את הבתולים, אני מעדיפה לבחור באופציה הראשונה שלא גורמת לשום חיבור עמוק ביני לבין תומאס.
הוא שתק, הרבה יותר מדי זמן ובחן את המילים שלי, כאילו צריך אותם בראש בזמן שהסרט ממשיך לרוץ, ידעתי שהפעם לא אקבל תשובה, אבל לא תכננתי את זה, רציתי שהוא יגיב על מה שאמרתי, שיחזור לאכזריות שלו או יראה טיפת אנושיות בכל האפלה שעוטפת אותו, אבל מבטו נשאר חתום עד לסוף הסרט.
וגם כשהסרט נגמר, הפופקורן חוסל והכוסות ששמנו בהם שתייה מתוקה התרוקנו אך אחד מאיתנו עוד לא זז, הפעם שנינו הבטנו בנקודה דמיונית מעל הטלוויזיה, כל אחד שקוע במחשבות שלו, לא מעזים להסתכל אחד על השנייה.
וכשקמתי אחרי שהג׳קט חזר מהכביסה עם המנקה של תומאס וכבר כמעט יצאתי מהבית שלו רק אז יכלתי לשמוע קולו שהיה יותר קרוב ללחישה אומר ״לא ידעתי״ טומן בתוכו התנצלות שלעולם לא הצליח להגיד בקול.
-
ג׳סיקה עצבנית זה הדבר הכי טובה שקרה לנו!!.
מקווה שנהנתם מהפרק
אשמח לשמוע את דעתכם בתגובות.
אוהבת ומעריכה,
הדר❤️