City of crime

Part 17

-חוזרים לזמן רגיל, אחרי שתומאס היה אצל ג׳סיקה-
פרק 17:
נ.מ ג׳סיקה:
׳נשימתי אבדה כשתומאס נצמד אליי והתקרב לאוזני, פחד עבר בעצמותיי, ועיניי עיקצצו ולבסוף בגדו בי ודמעה אחת קטנה ירדה, ואחריה, כבר לא יכלתי לעצור את עצמי.׳
עברה שעה מאז שתומאס יצא מביתי, גופי עדיין רועד, ראשי מריץ כסרט נע את כל מה שהיה כאן, פניי יבשות מכל הדמעות המלוחות, עיניי צורבות ואני יודעת שאם אסתכל במראה הן יהיו אדומות כאילו עשיתי סמים.
אני יושבת על הספה מפחדת לקום, מפחדת לזוז, מפחדת לנשום, אבל ידעתי שאני חייבת לפחות לקום לשטוף פנים, לנסות קצת להירגע.
התקדמתי לחדר אמבטיה בצעדים איטיים, בהיתי בבבואתי במראה, שיערי היה מבולגן, אפי אדום, כך גם לחיי, עיניי אדומות, ושבילים יבשים של דמעות עיטרו את פניי ואת צווארי.
הצמדתי את שפתיי בנסיון למנוע משאר הדמעות שעמדו בעיניי לרדת.
פתחתי את הברז שמעל הכיור, ושטפתי את פניי.
הכעס על ההתנהגות שלי מולו חילחל עם כל טיפת מים שנגעה בגופי, ״כל כך חלשה ופתטית״, מילמלתי לעצמי בשקט.
שיפשפתי את פניי בחוזקה מהעצבים, המחשבה שאעשה לעצמי נזק לא עניינה אותי, הדבר היחיד שעניין אותי זה הכעס העצמי שלי.
ניגבתי את פניי במגבת אקראית שהייתה זרוקה ליד הכיור, לא טורחת לבדוק אם זו אחת נקייה.
התחלתי לסרק את שיערי בפרעות, מכאיבה לעצמי, אבל הכאב היה פחות גרוע מהכעס העצמי שגדל בתוכי.
גופי היה עייף, שיערי הפך לנפוח, והפיג׳מה שלי הייתה מלאה בדמעות שלי ובמים שהגיעו אליה כששטפתי את פניי באגרסיביות, אבל פתאום כלום לא עניין אותי, סגרתי את התריס בחדרי, מספיקה לקלוט שהפעם הלילה לא אפל כמו כל יום, שמספר כוכבים מציצים בשמיים השחורים.
נכנסתי למיטה, מתכסה שוב באותה שמיכה ישנה ודקה, גופי רעד מעט, אך התרגל במהירות לקור של המיטה וחימם את המקום בו שכבתי.
הסתכלתי בחדר החשוך, המחשבות מציפות אותי, כל מה שהיה כאן עם תומאס עולה לי, מצד אחד הוא הטעם שלי, מצד שני הוא מפחיד אותי.
כולם הכירו את תומאס, אין אחד שלא, ומי שיגיד שלא, משקר.
הוא חסר רחמים, פוגע באנשים, רוצח, סדיסט ברמה לא אמיתית, ובעיקר, השולט של העיר שבה אני חיה. ודווקא עליי, מבין כל הבנות שרוצות את הצומת לב שלו בשביל טיפת זמן של הנאה וכסף שלא יגמר לעולם, דווקא עליי הוא נתקע.
דמעותיי צפו שוב, עיניי שרפו, אך הפעם לא נתתי להם לרדת.
הסתכלתי על חדרי הקטן, הארון שאני דואגת לסגור כל לילה, השירה הבלויה שליד מיטתי, והדלת כניסה לחדרי. עיניי נתפסו על החלון שלפני כמה דקות סגרתי והוביל לחשכה מוחלטת בחדר, בהיתי בו כאילו היה כל חיי, נזכרת בכוכבים הקטנים שנצצו אחרי לילות אפלים, מבינה שבסוף יש תקווה, ונרדמת בחיוך, במחשבה שגם התקווה שלי, עומדת להגיע.
-
הסוף של הפרק הזה הוא מדהים דיי נראלי רק אני אוהבת את הסוף הזה.
מקווה שנהנתם מהפרק אשמח לראות את דעתכם בתגובות.
אוהבת ומעריכה,
הדר❤️.