מהי אהבה

פייפר

אם לומר את האמת, אני ממש מתרגשת להתחיל את השנה האחרונה שלנו בתיכון. זה הרגשה כזאתי של בגרות. לא יודעת איך להסביר את זה. את נכנסת ואת כבר רואה כמה שהכל שונה.
כבר אין בקבוקי מים עם שמות, כריך עם חביתה, או מחברות כלשהם.
במקום זה יש אלכוהול, הרבה ג'אנק פוד, וטלפונים שתקועים לכולם מול העיניים.
אנחנו בפאקינג שנה אחרונה של לימודים.
טוב, אם לא מחשיבים את הקולג' שנמצא בסימן שאלה לשנה הבאה.
הנסיעה לפה היתה ממש מהנה. לפגוש את כולם, להחליף קצת חוויות, לשמוע את הזיופים של אייטי כשהיא צווחת את מילות השיר במכונית של קולטון.
טוב היה ממש כייף עד שהמצב הפך מביך מידי. כשטייט הצטרפה.
אני ממש מרחמת על קייל. לא יודעת למה טייט זרקה אותו אבל הוא נראה מרוסק. והיא לא.
הם לא החליפו מילה והתעלמו אחד מהשני כשהוא עלה.
אבל הם יהיו חייבים לפתור את זה בניהם ולהתנהג נורמלי, לפני שזה יהרוס לכולנו.                                 
אנחנו יוצאים מהאוטו ואני רצה למייז, שעומדת ממש מולי.
"היי! מה קורה?" היא שואלת אותי ואנחנו מתחבקות.
"מצוין!" אני עונה לה בחיוך.
"איך הולך עם ברנדון?" אנחנו מסתובבות לראות מי שאלה את זה, וקיוויתי שזה לא מי שחשבתי שזאת. המזל לא שיחק לי. "קייטי..." לחשתי לעצמי.
"אני כבר לא עוקבת... את עם ברנדון? עם ליאו? אה אולי עם בנג'מין? חכי חכי, אני יודעת! את בעצם עם  כולם ביחד!" אני נשבעת שאם היא לא תסתום אני אכה אותה כל כך חזק שהיא תתחנן שאני ירפה ממנה.
"קייטי תסתמי" מייז עונה לה במקומי.
"לא משנה מה נגיד, את יודעת שאת לא רוצה את ברנדון. או אף אחד אחר. את.פשוט.אוהבת.לשחק."
אצבעותי נקמצות לאגרופים.
היא ממשיכה, לוחשת בארסיות ומחדירה כל מילה עמוק לתוכי. "זה מה שאת. זנז-"
זה מספיק בשבילי.
אני מרימה את ידי ומטיחה לה אגרוף בכל הכוח. היא מועדת לרצפה ואני באה לבעוט בה אבל אז ברנדון תופס אותי ומושך אותי משם.
אני מנסה להאבק בו אבל הוא חזק ממני.
אני נאנחת בתסכול ומרימה אליו את עיני בזווית.
"מה גברת מטרסלוב, מכות ביום הראשון של הלימודים?" הוא מחייך אליי בהתגרות. אני עולה על קצות האצבעות שלי מצמידה את שפתיי לשלו, והוא מסובב אותי, כך שאעמוד מולו.
בלי לבזבז יותר מידי זמן, הוא כורך את זרועותיו החזקות סביב צווארי ומושך אותי אליו בחזרה.            
אני ממש מופתעת מהפנת החיבה בפומבי הזאת, כי זה לא קרה הרבה.
אולי קצת במסיבות.     
כשחבורה של ילדים קולניים עוברת לידינו, אני מבינה שאלה כל מיני 'מכרים' של ברנדון ואני מתנתקת ממנו בגלגול עיניים. הוא מתעלם.
כשאנחנו שותקים מעט, מחשבותי נודדות באופן לא רצוני אל המילים של קייטי. כנראה שהבעת פניי השתנתה כי הוא פונה אליי- "אני רציני עכשיו, מה קרה?" הוא מקווץ את גבותיו בדאגה.
"אני מצטערת" אני מנידה בראשי ומנסה לסלק את הקדרות מפניי. "אני בסדר, פשוט... קייט יכולה להיות בת זונה לפעמים." לא לפעמים. הוא מהנהן בהבנה.
"אתה יודע שאני באמת רוצה אותך, נכון?" אני שואלת אותו בנסיון להוכיח לעצמי שאני לא איזה... אני פשוט... לא.
הוא מהנהן מלא בבטחון, אבל הבעתו משתנה לבלבול.
"למה את שואלת את זה? את יודעת שאני יודע..."
פניו נעולות על דלתות הבניין, ואני רואה שהוא שוקל מחשבה כלשהי.
"רגע... קייטי... נכון?" אני משפילה מבט אבל מרגישה את עיניו נחות על שלי.
"מצטערת פשוט... רציתי שיהיה לך ברור שאני לא איזה-" אני משתיקה את עצמי לפני שאפלוט את המילה החוצה. אבל הוא כבר הבין למה אני מתכוונת. הוא שולח את ידו ומרים את סנטרי, מחייב אותי להסתכל לתוך עיניו החומות.
"אני לא חושב עלייך את זה." הוא אומר לי ברוגע אך בוודאות מוחלטת. "ואל תתני לאף אחד לגרום לך לחשוב את זה על עצמך. אפילו לא לרגע." אני מהנהנת במבוכה ואנחנו חוזרים בעצתו לשאר החבורה.
"פששש לא יודע מה קרא שם, אבל נתת לה כמו שצריך!" קולטון מתבדח כשאנחנו מגיעים אליהם. אני מיד מבינה שהוא מתכוון לקייטי. אני נותנת להם להקניט אותי קצת ואנחנו נכנסים לכיתה, חוץ מקייל שאמר שהוא תיכף יצטרף.
ברנדון מושך לי כיסא ואני מצטרפת אליו.
אנחנו באמצע לדבר על כמה שהמורה שלנו, וואנס, או כמו שאנחנו קוראים לו 'סוניק' הוא חופר מעצבן וכמה שלא התגעגענו אליו, כשאני מבחינה שעיניו של ברנדון כבר לא מפוקסות עליי, וגם לא תשומת הלב. אני מסתובבת לראות על מה הוא מסתכל ואני קולטת נערה לא מוכרת, נכנסת.
מחוטבת, עיינים ירוקות כהות, שיער מתולתל בגווני חום ובלונדיני. שלובשת חולצת בטן בהירה שמאוד מחמיאה לה, גינס ארוך, ונעליים גבוהות לבנות. היא נראת ממש ממש טוב.
אני מתחילה להרגיש קצת לא נוח לאור העובדה שחבר שלי ממש נועץ בה מבטים וסורק את גופה. אני ממרפקת אותו ומוציאה אותו מהטראנס שהוא היה שקוע בו. הוא ממהר להסיט את מבטו ואני ממהרת להעביר נושא.

אז תכירו את הזוג המלכותי, ברנדון ופייפררררר
מה חושבים?