מהי אהבה

קייל

אני מנסה לחשוב על השיחה שלי עם טייט היום...

אני מנסה להבין אם עשיתי צעד נכון.

אני מנסה לפענח את הבעת פניה כשאמרתי מה שאמרתי.

אני בהחלט לא בטוח אם זה היה צעד חכם במיוחד, אם כי אני מרגיש הרבה יותר משוחרר עכשיו. הרבה יותר נקי.

עזבתי את המסיבה ושלחתי הודעה לקולטון על אייטי כדי לוודא שהכל בסדר.

כשאני חוזר הביתה אני מוצא על הספה 2 בקבוקים גמורים של אלכוהול.

אני פולט אנחת תסכול ועולה לחדר שלי. כשאני במסדרון אני שומע קולות.

"אתה חייב להתאפס! אם לא תגמל אני אאלץ לגרום לך לעזוב. אתה משפיע עליו לרעה..."

ליבי מחסיר פעימה בעודי שומע את אימי נוזפת באבי.

אני יכול לשמוע בקולה את הדמעות, האכזבה, והכי גרוע, את הייאוש.

אני מסתלק בצעדים מהירים לחדרי ופותח את המגירה כדי להוציא את הדבר הראשון שמתחשק לי לקרוע.

אני צופה בעצמי קורע לחתיכות קטנות את המכתב שאבי כתב לי לפני כמה שנים...

המכתב היחיד שידעתי שחשוב לו. המכתב היחיד שכתב באמת.

אני לא נרגע גם כששולחן העבודה שלי מלא בחתיכות נייר קטנה.

אני אוסף כמה שאני יכול בידי, משתדל שלא להפיל ולהשאיר זכר לזה.

הצפייה בניירות הקטנים נשרפים עד עפר קשה.

אבל מספקת.

הכאב ששמרתי אצלי, לא נעלם. הוא התחלף. בכעס.

אני כועס על אבא שלי שחייב לשתות כל הזמן ולא מתפקד.

אני כועס על אמא שלי שנתנה לו להגיע למצב הזה אם כי אני לא באמת מאמין שיכלה לשנות משהו

ואני פשוט כועס על העולם שגרם לי את כל זה.

אני אפילו כועס על עצמי שקשה לי כל כך להתמודד עם זה.

אני נרדם כשבראשי המחשבות הקשות האלו.

***

כשאני מתעורר בסביבות השעה אחת עשרה וקם להכין לעצמי קפה בוקר.

המטבח מסודר, כמו שלא היה מסודר הרבה זמן.

הכוסות במקום, הרצפה עברה שטיפה, ולא היה בקבוק אחד פתוח.

זה חייב להיות סימן טוב.

זמזום רועד תופס את צומת ליבי ואני מגלה הודעה מקולטון.

היא התעוררה. אנחנו בסדר. תעדכן את כולם.

אני כותב לו בחזרה אם זה בסדר שנקפוץ החברים בתגובה למה שענו לי.

אחרי כמה דקות הוא עונה לי תשובה קצרה בלי לחשוף פרטים.

לא. אין צורך אנחנו מסתדרים. אל תבואו.

אם קורה משהו ואתם בדרך תודיעו לפני. אני רציני. אל תבואו.

חיוך מתפשט על פניי כשאני חושב על מה שקורה שם עכשיו.

אז ברנדון צדק. משהו באמת קורה בניהם.

בכיף אני משתף את ההודעה של קולטון לשאר וכולם מגיבים כמוני, בגיחוכים והקנטות עליהם.

ברנדון הגיב שאולי למרות מה שקולטון אמר כן נפתיע אותם, רק הם יתקשרו לוודא שהם לבושים.

לא הייתי סגור על זה בגלל שקולטון ממש הזהיר אבל זה יכול להגמר בסיפור מצחיק. לא יותר.

פייפר שלחה הודעה לקולטון שביקשה שיצלם את החולצה שלו כי היא רוצה לקנות כזאת לברנדון, ותוך שנייה היא קיבלה אותה.

ככה ידענו שהם בטוח עם בגדים.

מקסימום יהיו בלי. זה סתם יהיה מצחיק.

היינו כבר מחוץ לבית שלו והתחלנו לצחוק ולהתרגש כששמענו קולות מעומעמים של בכי.

בהתחלה חשבנו שזה מהשכנים אבל ככל שהתקרבנו ככה היינו בטוחים שזאת אייטי.

"אני כל כך מצטער...אני כל כך מצטער.." כולנו החלפנו מבטים חרדים כשהכתה בנו ההבנה שזה קולטון.

קולטון. בוכה.

נשמעו עוד כמה מלמולים נוספים שלא הצלחנו להבין ואז שקט.

כשאנחנו מסכמים במבטים שכדאי שנזוז הדלת נפתחת. קולטון שעיניו אדומות ושיערו החום סתור, נראה מפורק.

פרצוף קטן מציץ מאחורי כתפו.

אלוהים אדירים.

אייטי.

היא חיוורת לחלוטין, עיניה נפוחות ואדומות בצורה מחרידה, והיא נראת ממוטטת. פי כמה מקולטון.

"אני חושב שטיול טוב יעשה את ה-" קולטון מתחיל אבל משתתק כשהוא מבחין בנו. אייטי משתנקת.

לאחר שתיקה ממושכת קולטון מתפרץ.

"מה אתם פאקינג עושים פה?!"

אני משפיל את עיני ומזווית מסוימת מבחין שגם הם.

כולם חוץ מברנדון.

ברנדון הופתיך הקצר...