מהי אהבה

קולטון

היום הראשון בבית החולים היה הכי קשה.
הכל קרה מהר כל כך והיה קשה לעכל מה קרה. התעלפתי כשהייתי חבול באמצע שומקום בערך, והתעוררתי מגובס ותקוע בתוך בית חולים.
וזה הרבה יותר מזה. כל מה שקרה היה משוגע לחלוטין.
אייטי הנחיתה עליי את עזיבתה ולכן כל הסיפור הזה קרה, וכשאני מתעורר היא פה.
היא לא הפסיקה לבכות ולהתנצל, היא לא הסתכלה לי בעיניים בכלל. ראיתי שהיא לא יכלה.
ראיתי את האשמה כמו כתם שחור בלבה.
זה היה מחריד.
בניגוד לזה, ראיתי כמה היא מבועתת להשאר איתי.
ראיתי כמה היא מפחדת בכל שנייה ממושכת שעוברת.
היא נשארה לישון שעונה על הקיר בחדר הקטן שנתנו לי, למרות כל בקשותיי שתלך לישון נורמאלי בחדרה.
ביום השני התחלנו לדבר. ביום בשני היא הסתכלה עליי.
היא אמרה שהיא פוחדת. ושכל הסיפור הזה גרם לה להשתגע. הייתי צריך לצעוק כדי שתפסיק להתנצל.
הסברתי לה שאני בסדר.
ושאני סולח. ובאמת סלחתי.
אבל זאת לא היתה הבעיה.
הבעיה האמיתית הייתה שהיא לא הצליחה לסלוח לעצמה.
היום השלישי, היה האינטנסיבי ביותר.
כבר הרגשתי הרבה יותר טוב, אז הצלחנו לנהל שיחות הרבה יותר רציניות.
"תשמע," היא אמרה לי. "אני נשארת פה כרגע בשבילך. כדי לוודא שתיהיה בסדר ושאפשר לתקן את הנזק שלי."
נחרתי בבוז. "קולטון, אני רצינית! כשאתה תשתחרר, אני אאלץ לקיים את מה שאמרתי שאעשה."
אני הבטתי בה באימה גלויה. היא בלעה רוק בלחץ.
"אני אעזוב." התנשפתי באי אמון. "אני מצטערת קולטון! אבל אני לא יכולה! אני לא מסוגלת...כל עוד הוא פה..."
היום הרביעי, הוא היום.
מחר אני אמור להשתחרר.
ולפי אייטי, אני אמור גם לשחרר.
אבל זה לא עומד לקרות.
לפני המקרה ההזוי הזה, אולי אפילו באותו יום, הבנתי שאני אוהב את אייטי.
אבל מאז? טוב, אני נשמע כמו משוגע, אבל זה רק נהיה ברור יותר ויותר. חזק יותר יותר. אמיתי יותר ויותר.
ואני לא מוכן לתת לזה לחמוק לי מבין הידיים.
לא דברנו על הצהרת האהבה שלה אליי עדיין. היא אולי חשבה ששכחתי מזה, אבל בכל דקה אני חושב על זה. על מילותיה שנאמרו אמנם בחיפזון אבל בכנות ללא שום ספק.
אני אדבר איתה על זה בקרוב, אולי אם אני אבהיר לה מה אני מרגיש היא תשנה את דעתה.
אני מסיט בעדינות קבוצת שיער מלחייה של אייטי ששוכבת ממש לידי.
בסופו של דבר, הסכמנו שלא להסכים.
היא לא שינתה את דעתה בנוגע לעזיבתה, ואני לא הרפיתי גם אני.
"אנחנו נדבר עם פייפר. הוא לא יסתובב לידך יותר. הוא יעזוב." אמרתי לה בעודה שוכבת בחיקי.
"זה לא יקרה" היא סתרה.
"אני אדאג שכן..." ובלחישה זאת היא נשכבה בזרועותי כשראשה נח על בטני ואני נרדם לקול קצב נשימותיה.
***
אני מתעורר ממגע ליטוף עדין על לחיי.
אני פותח את עיני למחצה, מסונוור מהאור.
"בוקר טוב..." אני ממלמל בחיוך. אבל היא לא מחזירה לי.
במקום זה היא קמה וניגשת לתיק הקטן שלה. מסדרת אותו.
אני מרגיש כאב חד בחזי.
היא עדין רוצה לעזוב.
"אייטי?" היא לא מסתכלת עליי.
שאיפה. נשיפה.
"אני אוהב אותך."
עיניה נפערות ומקפצות במהירות אליי ופיה בוהה בי בתדהמה.
עוברות להן כמעט ארבע דקות של דממה. מלחיצות מאוד. בתום ארבעה הדקות אני מבחין בהברקה בזווית עיניה. ואז באות הדמעות.
"תפסיק." היא לוחשת ומבטה מופנה לנקודה מסוימת על הרצפה.
"זה נכון." אני קם וצועד לעברה כשהיא עדיין מסרבת להביט בי.
"בבקשה. קולטון. זה רק קשה יותר ככה." היא אומרת בקול צרוד ורועד.
"תסתכלי עלי." אני מתחנן.
אחרי רגע ממושך היא מרימה את מבטה.
"את לא צריכה ללכת." היא פתחה כדי למחות אבל המשכתי לפני שתגיד משהו.
"את לא צריכה ללכת! פייפר תפרד ממנו, וזה יהיה בדיוק כמו קודם. אני אבוא איתך לאן שתצטרכי, והכל יהיה בסדר..." אני ממשיך בקול שקט יותר.
"הוא ימצא אותי קולטון. הוא יודע עכשיו איפה אני גרה."
"תעברי אליי. ההורים שלי לא פה בזמן הקרוב. תגורי איתי." זרקתי את זה בלהט הרגע, ורק עכשיו מכה בי המשמעות המלאה של דבריי. זה אומר לגור ביחד. אני בעיקר לא רוצה שהיא תרגיש שאני לוחץ עלייה שתגור איתי. זה עוד מוקדם אני יודע.
היא שותקת.
"אני לא רוצה ללחוץ עלייך לעבור אליי. את יכולה לברר גם עם טייט אולי-"
ברור שהייתי שמח יותר אם היא תחליט להשאר אצלי, אבל אני ממש לא רוצה לגרום לה להרגיש חנוקה.
"לא, לא, אני אשמח להשאר אצלך. אם זה בסדר, כמובן."
פאק כן.
אני מושך אותה לחיבוק ומרגיש כמה הוקל לי שהיא לא עוזבת.
"אנחנו צריכים לדבר עם פייפר." היא מעלה את הנושא בחזרה.
אני מהנהן.
"את תספרי לה הכל?"                            
"אין לי כל כך ברירה אחרת..." היא מתנשפת.
כן. לא בדיוק היתה לה...

                                                                                                                         
פרק בונוססס