מהי אהבה

פייפר

אין לי מושג מה קרה.
הכל כל כך מבולבל ולא הגיוני.
מבין הבלאגן העצום שקרה הבנתי רק כמה דברים.
נתחיל בחלק ההזוי, שלא קוראים לג'רמי ככה. קוראים לו קריס בכלל. ואני עדיין לא מבינה למה שישקר.
משהו מטורף קרה בינו לבין אייטי, משהו שהוא לא הזכיר. אחרי המקרה דרשתי ממנו הסבר, אבל הוא רק אמר, שבאחד המפגשים המשפחתיים הוא קצת עצבן אותה.
אבל זה היה שקוף שהוא משקר. וזה היה עוד יותר מלחיץ.
ראיתי את המבט המחריד שהשלט על פרצופה של אייטי כשהיא הבחינה בו.
מה שכן, היא לא הכירה אותו בתור ג'רמי. אלה אם כן היא לא עשתה את הקישור בין השמות.
אני לא יכולה להגיד בוודאות אם הזכרתי את שם משפחתו אבל אני חושבת שכן. ואז זה ממש מוזר.
אם זה לא מספיק, אני יודעת שמה שקרה לקולטון, נעשה על ידי אייטי. 
וגם את זה אני לא יודעת למה.
אמרתי לג'רמי, שעד שלא אבין מה קרה בדיוק אני לא אצור איתו קשר.
ציפיתי לסנן אותו, אבל הוא אפילו לא התקשר.
ואם כבר מדברים על שיחות טלפון, אני רואה על הצג שיחה נכנסת מאייטי.
מאייטי.
לא דיברנו כבר ארבעה ימים.
היא נשארה עם קולטון בבית חולים ולא הצלחנו לנהל שיחה אמיתית.
"סגור." אני עונה לה בסיום השיחה שלנו שבו סוכם שנפגש לדבר בבית הקפה בקצה העיר.
בזמן האחרון לא יצא לנו לנהל שיחת לב אל לב. וכואב לי על זה.
עם עכשיו זו הזמנה לשיתוף, אני בפנים.
***
אני יושבת נטועה לכסא ללא יכולת לזוז. משותקת מרוב רגשות המציפים אותי.
אני מרגישה קודם כל הלם, שאיתו מלווה גם האימה והחרדה. ההכחשה, והכעס. אפילו רחמים.
הסיפור של אייטי מעורר צמרמורת ואיני מסוגלת לחשוב ברצינות.
לא היה לי מושג, ומעולם לא הייתי משערת שעברה משהו כזה.
מה שהכי מוזר, זה שאני מצליחה לדמיין את ג'רמי עושה את זה.
אבל מה זה אומר לגבינו? הוא הרגיש משהו או שהוא רק ניצל אותי כדי להגיע אליה? הוא רצה לעשות לי אותו דבר? למה לא מתקשרים למשטרה?
אני יודעת שאני אוהבת אותו. אבל בעצם אני לא.
אני אוהבת את הדמות שהוא יצר לעצמו. לא אותו.
מי שהוא באמת הוא לא יותר מאדם מבחיל וחולה נפש, שצריך להתרחק ממנו כמה שרק אפשר.
"קולטון יודע?" אני שואלת אותה אחרי שתיקה ממושכת כתגובה למטר ההתנצלויות שלי קודם.
היא מהנהנת.
"באותו ערב, שהגעתם את יודעת, לעשות צחוקים מאיתנו אחרי ההתקף שלי במסיבה, סיפרתי לו. בגלל זה הכל היה כל כך דפוק."
אז בגלל זה קולטון התפרץ. ובגלל זה היא בכתה.
הכל כל כך מובן כרגע.
ובוא בזמן מבלבל כל כך.
"רגע, ההתקף שהיה לך, קשור לזה?" היא מהססת אבל מהנהנת.
ידעתי שזה יותר ממה שהיא סיפרה.
"ראיתי אותו שם. מאז קולטון הגיע איתי לכל יציאה בנוסף ללימודים, כדי שלא אתקל בו לבד."
השיחה מסתיימת בחיבוק והמטרת התנצלויות מצידי על החברות הרעה שלי.
"את תפרדי ממנו?" היא שואלת כשאנחנו מתהלכות בפארק בדרך חזרה.
אני מפתיעה את עצמי בכל שנייה שבה אני מהססת.
"כן...? כן. כאילו כן, כן. ברור." אייטי מביטה בי בהתנצלות.
"זה בסדר שזה קשה. ברור." אני לא רוצה שתתחיל לדבר אליי ככה.
"לא. אל תעשי את זה. ברור שאני אפרד ממנו. הוא עשה משהו בלתי נסלח. וחוץ מזה שאני די בטוחה שהוא ניצל אותי. שהוא אפילו לא רוצה שניהיה ביחד."
אני רואה שהיא רוצה לסתור אבל עוצרת את עצמה.
היא מסכימה.
ברור שהיא מסכימה!
השליתי את עצמי!
אני צריכה להירגע.
הוא לא בן אדם טוב. אני אפרד ממנו, ואמשיך הלאה. קלי קלות.
אז למה זה נראה לי כל כך קשה ובלתי אפשרי?
התחרפנתי סופית.
"מה הקטע של השמות?" אני שואלת בצפייה להשלים את החלק החסר היחידי בפאזל.
"אני חושבת שזה קשור לעובדה שהוא לא רוצה שיגישו עליו תלונה. בלי השם שלו, אין למשטרה מה לעשות עם המידע הזה."
"בטח שאפשר לעשות! את רק צריכה לפנות אליהם ולמסור עדות!" היא מנסה להגיד משהו אבל אני לא נותנת לה. "יש לי דוד שעובד במשטרה, אני אוכל לבקש ממנו ותתלונני ו-"
"פייפר! אני לא רוצה! אני לא מסוגלת! כבר ניסיתי, אוקיי? ניסיתי וזה היה כמו לחוות את זה שוב, ובסוף לא הצליחו לעשות עם המידע הזה כלום. אני לא מנסה שוב. אני לא חוזרת לשם." -שתיקה-

טרם ואם טאם