מהי אהבה

קייל

כשסיימנו את השיעור נשארתי קצת עוד בכיתה כדי לנסות לדבר עם קרלין.
היא נראת לי ממש נחמדה ואחלה בנאדם לשיחה טובה איתו.
"היי" אני פונה אליה בבטחון.
היא מרימה את עייניה לכיווני ואני מרגיש קצת לא נוח לאור העבודה שהיא סוקרת את גופי.
אין לי מה להרגיש לא נוח. אני כבר לא עם טייט.
"היי..." היא עונה לי וגוון עורה נעשה אדמדם. היא מסמיקה. היא מסמיקה?
"אז... איך הבית ספר בנתיים?" אני שואל אותה ניחוח.
"נראה שיש לכם אחלה של סביבה. מבחינה חברתית אני מתכוונת"
אני מחליט לענות תשובה כנה למדי- "לא הייתי בונה על זה."
כשאני רואה שהיא מרימה גבה בהפתעה וקצת בלבול אני ממהר להוסיף-  "אני מתכוון, יש לנו אחלה סביבה, באמת. פשוט יש אנשים שצריך להתרחק מהם..." היא מהנהנת בהבנה,  ונראה כאילו מבינה לחלוטין למה אני מתכוונת.
"רוצה לעשות לי סיור קטן? אני צריכה להתחיל להבין איך לנווט במפלצת הענקית הזאת שאתם קוראים לו בניין בית ספר." היא צוחקת ואני ממהר לענות לה בחיוך.
"בטח"
אנחנו מתחילים להסתובב, אני מראה לה את כיתות המדעים, המוזיקה, המחשבים, שכבות נמוכות יותר, היא בדרך מספרת לי קצת על המשפחה שלה, ועל המעבר לפה.
היא מספרת לי סיפורים מצחיקים על האבא המביך שלה ואני צוחק איתה, מה שלא עשיתי כבר שבועות.
"יש למשפחה שלנו טראומה ממחבתים" היא מתחילה סיפור חדש, ואני זוקף גבה.
"אחותי פעם אחת צרחה בגלל איזה עכבר שהיה באמבטיה, ואח שלי היה שם גם. כשאבא שלי נכנס לראות מה קורה הוא ראה סיטואציה שבא אח סותם את הפה בידו לאחותו שצורחת. היה לו ביד רק מחבת כי הוא באמצע להכין חביתה ובלי לחשוב הרבה הוא דפק לו את זה בראש."
קשה לי לעצור את התקף הצחוק, בעיקר לאור העובדה שהוא מדבק כשהיא גם צוחקת.
"רק אחר כך שהסבירו לו מה קרה הוא הבין והתנצל והם הוציאו את כל המחבתים מהבית" אנחנו פשוט לא מצליחים להפסיק לצחוק זה כואב.
אנחנו פונים מהמסדרון החוצה כשהיא בדיוק מסמנת לי-
"הי תראה, זה לא החברים שלך שם? ראיתי אותך איתם קודם." אני מסתכל לכיוון שהיא סימנה לי ואני רואה את כולם באמת נמצאים שם. גם טייט. קול צחוקי גווע באחת.
לעזעזל! תפסיק כבר!
"אולי תעשה לי הכירות איתם? פליז פליז" היא עושה פרצוף מתחנן בצחוק ואני רק צוחק ונאנח בתבוסה כשאנחנו מתקדמים, צולעים מצחוק, לכיוונם.
אני מבחין במבט של טייט שכאב כרוך סביבו.
היא מקנאה.
אין לה במה.
היא זאת שזרקה אותי, ואמרה שהיא לא אוהבת אותי, ומה גם שאני לא מפלרטט עכשיו עם קרלין. נכון?
וגם אם כן, לא אמור להיות לה אכפת. לי לא אמור להיות אכפת.
"הי חברה'" אני פונה אליהם כשאייטי מרימה גבה בחיוך מתגרה לעברינו.
"האמ, טוב, אתם בטח יודעים, זאת קרלין, קרלין אלה פייפר, קולטון, ברנדון, אייטי, ו..." אני נושם נשימה עמוקה לפני שאני ממשיך. "טייט." אני אומר כמעט בלחש, כשאני בוהה בנקודה רחוקה בדשא.

טייט...גלצגוגלדך.אין לי מה לרשום תצביעו אוהבתתת