מהי אהבה

טייט

כשהצילצול האחרון מצלצל אני עפה דרך הדלת ומתחילה לרוץ ברגל הביתה.
הבית שלי לא רחוק מדי, אבל אני בהחלט מעדיפה לנסוע, אבל עכשיו עד שכולם יתארגנו, אני אגיע ככה יותר מהר.
כשאני בכניסה לבית אני לוקחת נשימה עמוקה לפני שאני נכנסת.
אני פותחת את הדלת ומצפה לראות  אותו מאחוריה אבל הוא לא. אני מתקדמת לכיוון המטבח כשאני שומעת קולות שמתחזקים תוך כדי שאני מתקרבת.
"...אמא שלי! ואת פשוט זרקת אותי בלי כסף להתמודד לבד! אל תבקשי ממני כלום. אין לך זכות."
"זה לא היה ככה! אתה יודע שלא!"
"זה היה ככה בדיוק!"
"אדריאן?" אני אומרת וקולי נשבר כשהוא מסתובב אלי.
אותו שיער. אותן עיינים מדהימות.
הוא צמח לגובה ופיתח שרירים מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. לפני שנה וחצי.
שנה וחצי. פאקינג שנה וחצי בלעדיו.
"טייט!" הוא רץ אליי ואנחנו מתחבקים ובוכים אחד על השני.
הוא פה איתי.
אני מתמלאת כולי פתאום זעם בלתי מוסבר על אמא שלי.
כי רק כשאני פה בזרועותיו אני נזכרת כמה טוב היה לי לפני שהיא זרקה אותו.
"התגעגעתי אליך כל כך!" אני מייבבת.
"גם אני. מאוד!"
לא לוקח הרבה זמן עד שאנחנו מחליטים לצאת להסתובב בעיר. לצאת מהבית.
"אמא כבר הספיקה לעצבן אותך?" אני שואלת אותו כשאנחנו מתיישבים באיזה בית קפה.
"אוח, כן."
אני מנידה בראשי משועשעת מהמצב.
"מה?" הוא בוהה בי.
"סתם, פשוט זה מטורף. אתה פה."
"את פה."
"אנחנו פה" אני מסיימת בצחוק. הוא בהה רגע, שוקל מחשבה.
"אבל את יודעת? זה לא מטורף. זה לא צריך להיות מטורף. הדברים לא צריכים לעבוד ככה. פשוט לא."
הוא צודק.
צודק לחלוטין.
"אני לא אמור להתבסס בקשר שלי עם אחותי רק על הודעות כי אין לי כסף לממן לך טיסה אליי. או הפוך. זה לא אמור להיות ככה! פשוט לא!"
הוא רק מגדיל את הכעס שלי על אמי.
מי היא חושבת שהיא?
היא זרקה את אבא שלי, זרקה את האח שלי, הרחיקה את כל מי שאני אוהבת ממני.
"על מה רבתם?" אני שואלת.
"מה? אני ואמא?" אני מהנהנת.
"היא ביקשה ממני לבוא לחתונה שלה. כאילו שזה יקרה." אני מהנהנת שוב.
"החברה' שלך יודעים? סיפרת להם שאני בא?" אני מחייכת לחיוב.
"אתה תשמח לפגוש אותם?"
"ברור! את רצינית?" הוא עונה ללא שום היסוס. "לפני שעזבתי, אני גם הייתי איתכם בחבורה. זוכרת?" הוא צוחק לעצמו.
"אני וקייל היינו החברים הכי טובים." הוא ממשיך בשקט. בוחן את תגובתי, מחפש בי אי נוחות. אבל אני לא אתן לו את זה. אני וקייל סידרנו לגמרי את מה שקרה ועכשיו אנחנו פשוט חברים טובים.
"מה?" אני שואלת אותו כשהוא עדיין נועץ מבטים.
"סתם. פשוט, לא יודע, את כבר ממש אדישה לקייל..."
"לשנינו יותר טוב ככה." אני מושכת בכתפי.
"יותר טוב לך עם בויס?" הוא ממשיך לחטט.
"הא. האמת...שנפרדנו."
"אה"
"למה?" הוא דוחף את האף שלו.
"מה זה משנה?"
"טייט. אל תתחמקי ממני." אני מגלגלת עיניים. הוא לא ירפה.
"כי...כי הוא חושב שאני עדיין לא התגברתי על קייל." הוא לא נראה מופתע.
"ואת כן?"
"כן!"
הוא נוחר בבוז.
"טוב. בסדר. לא בדיוק." הבעתו מתרככת והופכת רצינית יותר. 
"אבל הוא מאושר עכשיו עם קרלין, ו...אני לא רוצה להרוס לא את זה..." אני מתפתלת.
"ואם הוא וקרלין יפרדו? את תנסי לחזור אליו?"
"לא יודעת...
"מה איתך? איך זה שאין לך חברה עדיין?" אני מחטטת גם אני להוטה להעביר את תשומת הלב ממני.
"אני לא רוצה להתעכב עם בנות שאני יודע שאין לי עתיד איתן." הוא אומר ומעביר יד בשיערו החום המסורק.
אני מעיפה לעברו מבט מבולבל.
"לדוגמא, יש בנות שאני יודע בוודאות שמפלרטטות איתי רק בגלל המראה שלי. ובגלל...שהן רוצות ממני זיון."
אני מתנשפת לנוכח מילותיו המלוכלכות.
"מצטער. רוצות לשכב איתי."
אני מגלגלת עיניים בגיחוך.
"בקיצור, אני לא רוצה כאלה בנות. אני רוצה מישהי שאני אוהב, בגלל מי שהיא. אני רוצה שמישהי תאהב אותי בגלל מי שאני."
אני מופתעת מהרגש ומהכנות שבקולו.
"ובינתיים, לא מצאתי אחת כזאת."
"אל תיהיה לי חכמולוג גדול! זה לא שאתה לא מפלרטט עם בנות," אני מתגרה בו.
"היי! אני לא! אני רק נחמד."
אני מחניקה צחקוק.
"בסדר."
אנחנו מסיימים לאכול אבל לא ממהרים לעלות הביתה. לאמא שלי.
"דרך אגב, דברת כבר עם ההנהלה פה? לגבי הלימודים?" אני שואלת אותו.
"כן. כן בטח. הם אמרו שאצטרף בשבוע הבא כבר."
"אתה תאהב את סוניק." אני מחייכת לעצמי.
"הא, את המורה הזה שלכם?" אני מהנהנת.
"הוא שרוט על כל הראש, כמוך."
"חה חה. מצחיק מאוד"
אחרי שתיקה טעונה הוא פונה אלי ומפתיע אותי-
"ראיתי שאמא באמת זרקה לי את כל החפצים אחרי שהלכתי."
אני מרגישה קצת לא נעים.
"היא באמת זרקה," הוא מהנהן במבוכה לפני שאני ממשיכה-
"אבל, אתה יכול לקבל אותם בחזרה."
המבט  שלו אבוד ומבולבל. ואני מסבירה.
"אחרי שהיא זרקה אותם-" הוא מביט בי מתוח.
"לקחתי אותם בחזרה. הם אצלי בחדר באחת המגירות. היא לא יודעת."
"מה???" הוא מתנשף.
"הם אצלי."
"באמת שמרת אותם?" הוא שואל בקול חנוק.
"אני יודעת שהיו שם דברים שהיו חשובים לך. ומלבד זאת, ככה הרגשתי קצת יותר קרובה אליך..." אני פורכת את אצבעותי אחת בשנייה.
"אני מעריך את זה. מאוד, טייט."
אני מהנהנת מוסמקת.
"פשוט, את יודעת...יש שם דברים, ש-" הוא משתתק ואני משלימה.
"שקיבלת מאבא. אני יודעת." הוא קופא שנייה ומהנהן.
"אני כל כך שמח שאנחנו ביחד שוב, טיילי." ליבי מתמלא חמימות למשמע השם הדפוק שהמציא לי לפני שנים.
שנאתי את השם הזה, אבל עכשיו זה כל כך ריגש אותי.
זה שילוב של טייט ואליזבת, השם השני שלי שאף אחד לא יודע על קיומו חוץ ממנו ומאמא שלי.
"גם אני, אדי." אני מקניטה אותו בחזרה והוא רק צוחק ומניד בראשי.

חמודיםםםם