מהי אהבה

אייטי

למה הם פה לכל הרוחות?
מה אני הולכת לעשות?
הם ראו אותי בוכה, אני בטוחה בזה. אז לתת לקולטון פשוט לסלק אותם בגלל שהם חברים טובים שדואגים לי?
בדיוק כשאני מהרהרת בשאלה הזאת הדלת נפתחת ואני יוצאת בהקלה מהמטבח.
אני נעצרת כשאני רואה במקום את קולטון את פייפר.
בלי לחשוב אני רצה היישר אליה ומתייפחת בצווארה.
יותר מידי דברים קורים.
יותר מידי.
וברגע אחד כל הרגשות נפרצים בבום אחד גדול.
היא מחבקת אותי חזק בחזרה ואני מרגישה שתפסתי אותה לא מוכנה.
"מה קורה איתך אייטי? מה הוא עשה? כי ראיתי שהוא מסתיר מאיתנו משהו, והוא הכריח אותך להכנס. את רוצה להיות פה??" אני כמעט צוחקת לה בפרצוף.
במקום זה אני מתנתקת ממנה במהירות.
"זה לא קשור אליו! אני ביקשתי ממנו לא לספר. שיתפתי אותו פשוט במשהו..." היא מהנהנת בהבנה.
"תשמעי, אני יודעת ששניכם החברים הכי טובים וכל זה, אבל אני רוצה שתדעי, שגם אני פה בשבילך." אני מחבקת אותה שוב. "אני יודעת. אני יודעת. פשוט זה..." אני מתחילה להגיד אבל היא קוטעת אותי.
"אני מבינה אם יש משהו פרטי. אבל רק רציתי שתדעי. אני אלך עכשיו. זה בסדר נכון?"
לא נעים לי אבל אני מהנהנת.
"אוהבת אותך" היא אומרת לי לפני שהיא יוצאת.
אני כבר מרגישה יותר טוב.
היא יוצאת, לוחשת משהו לקולטון ויוצאת.
"את בסדר?" הוא שואל אחרי דקה ממושכת של שתיקה.
אני מהנהנת.
"את רוצה לחזור לדבר על זה או..?" הוא שואל בעדינות. לא דוחק בי.
"כן. בבקשה." אני באמת רוצה לדבר על זה. זה הקל עלי בכל כך הרבה מובנים.
הוא ניגש למטבח, הוציא בקבוק קר והושיט לי אותו. "קחי תשתי"
אני לוקחת אותו בהכרת תודה וחוזרת לדיבור הקודם שלנו.
"אחרי ש...זה קרה, ברחתי מהעיר, אמרתי שאני הולכת לחופשה אצל חברה...בקנדה... אז כן. זה לא היה בדיוק ככה" הוא עוטה הפתעה גלויה ואני ממשיכה.
"רק אחרי שווידאתי שהוא עבר עיר, חזרתי. מאז לא ראיתי אותו..." אני משתתקת שנייה וממשיכה כמעט בלחש. "עד אתמול" קולטון מתנשף, כנראה שכח את הפרט הזה.
"מישהו יודע?" הוא שואל בהיסוס, ואני שמחה על השאלה הזאת.
"לא. ואסור שאף אחד יידע."
"זה לא בסדר. אני לא בסדר. אני לא ידעתי מה עובר עלייך. וזה לא בסדר!" אני מנסה לעצור אותו אבל הוא לא נותן לי.
"הייתי צריך להבין שמשהו קורה ולהיות לצידך! ואת עברת את כל זה, לבד לגמרי! זה... מטורף!" אני רואה את מבטו המיוסר ואני לא רוצה שיחשוב ככה.
עשיתי הכל כדי להסתיר את זה.
זה לא אשמתו.
אסור לו להרגיש ככה.
"הייתי משקרת אם היית שואל. אני הסתרתי את זה. זאת בעיה שלי בלבד." הוא מניד בראשו.
"לא צריך לחפש אשמים עכשיו. צריך לעשות משהו בנוגע אליו." אני משתנקת.
"מה אתה רוצה לעשות בדיוק? לפנות למשטרה? אין סיכוי שאני חוזרת לשם." הוא מעביר את ידו בשיערו בתסכול.
"ומה את הולכת לעשות עכשיו?" הוא שואל כמעט בלחש.
אני מצטמררת מהמחשבה שהאיש הזה, שוב פה.
"אני מתכוונת לא לצאת מהבית עד שהוא יזוז מפה." הוא מסנן גיחוך.
"את לא יכולה לעשות את זה! את לא יודעת כמה זמן הוא ישאר פה. את כבר גדלת, ואולי פשוט לא יודע, תתאפרי יותר או משהו כשאת יוצאת כדי שיהיה קשה יותר לזהות אותך." אני פולטת אנחה.
"כל פעם שתצאי, אני אצא איתך. למקרה שנפגוש אותו או משהו... נוכל גם להגיד לקייל וברנדון." אני מנסה לדבר אבל הוא חוסם אותי. שוב.
"תראי, סביר להניח שבתיכון הוא לא יהיה, כי... הוא לא בגיל... וזאת עיר יחסית גדולה... אז רק כשתצאי למסיבות או לא יודע, סופר, נצטרף. באמת שזה לא יותר מידי." אני מגחכת והוא מביט בי בבלבול.
"רגע רגע רגע, אני רוצה להבין, אתה אומר שאם אסכים, אתה תצטרף למסיבות??" אני מתבדחת אבל בהתלהבות.
הוא פולט אנחה. "כן ,אני מניח שזה מה שאני אומר..."
אני צוחקת בשעשוע ואומרת-
"דיל"

חמודיםםםםם