מהי אהבה

קולטון

פייפר החליטה שאחרי שהיא מציגה לנו את ג'רמי היום, אחרי שהם כבר כמה ימים ביחד.

אנחנו נכנסים לתוך המסעדה, ומזמינים שולחן לעשר.
אני ואייטי מתיישבים אחד ליד השני של אייטי.
רעש הפעמון בכניסה מצלצל ומודיע על בואם של קייל וטייט.
ברנדון עדכן שהוא לא יכול להגיע.
תירוץ.
"הזוג המלכותי עדיין לא הגיע?" קייל שואל כשהוא מתיישב מולי.
אני מניד לשלילה.
"אני חייבת פיפי" אייטי לוחשת לי באוזן.
"תלכי תעשי, מקסימום תצטרפי יותר מאוחר. הם בכל מקרה לא הגיעו עדיין." אני משיב.
כשהיא הולכת אני מוציא את הטלפון שלי ומקליד לפייפר הודעה שכולנו כבר פה ושיבואו כבר.
בדיוק כשאני שולח אני שומע עוד פעם את צלצול הדלת הנפתחת ואני מסתובב.
פייפר הולכת לצד ג'רמי, אני מניח, והיא קורנת. אני מבחין בהיסח הדעת שג'רמי נראה מוטרד כשהוא סורק כבר פעמיים אותנו.
מוזר...
הם מתיישבים לידנו, ואני מעדכן שאייטי הלכה להתפנות דקה.
"קולטון" אני עונה לו כשהוא שואל לשמי. חיוכו נמחה ומשאיר אותי מבולבל.
אני מעביר מבט לפייפר שלא פחות מבולבלת ממני וממהרת להעביר נושא.
"קולטון, ג'רמי אמר לי שהוא ואייטי מכירים...גם המשפחות שלהם וזה..." אני רואה שהבעתו של ג'רמי השתנתה לקצת יותר לחוצה, ואני עוד יותר מבולבל, כי אייטי לא הזכירה שהיא מכירה שום ג'רמי...
יכול להיות שהפכתי לפרנואיד בגלל מה שאייטי סיפרה לי, אבל אני באמת רוצה להיות בטוח.
"אתה יכול להראות לי תעודת זהות? או רשיון נהיגה כלשהו?" אני שואל אותו והוא נרתע.
"למה שאתן לך את תעודת הזהות שלי?" הוא שואל בתקיפות מוגזמת.
"אני מצטערר אני רק צריך לוודא-"
"קולטון, למה אתה צריך?! מה יש לך?!" פייפר מתפרצת מיד.
"אני מצטער. סליחה. אני באמת מצטער. אלך להביא תפריטים" אני ממלמל והולך לבר.
אני מחכה דקה ממושכת וצועק- "קריס דס? קריס דס?"
וכמו שחששתי ג'רמי מסתובב מיד ושואל "מה?" הוא מבין מיד שהוא לא היה צריך להגיד את והוא מתחוור.
"מה פאקינג קורה כאן?!?" פייפר צועקת.
הדלת נפתחת במסדרון.
הדלת של השירותים.
אני צריך להרחיק אותה מפה. או לפחות שהם לא יראו אחד את השני.
עכשיו.
אני ממהר אליה ותופס אותה חזק ביד דוחף אותה בחזרה לתוך אחד התאים של השירותים, ונועל מאחורי. זה כנראה מפחיד אותה אבל זה שווה את זה. היא מתחילה לצעוק ואני ממהר לסתום לה את הפה בכף ידי, ואני חושב על האירוניה שבסיטואציה. אייטי פותחת עיניים באימה, ואני יכול לשמוע את פעימות הלב המטורפות שלה.
"שששש אייטי רק עוד כמה דקות, רק עוד כמה דקות..."
אבל אייטי כהרגלה לא פראיירית, ופייטרית לא קטנה, והיא נושכת את היד שלי בחוזקה גורמת לי לפלוט קריאת הפתעה. אני יודע שאני חייב לעשות הכל כדי שהיא תשאר פה, בתא הקטן שמונע ממנה לדעת מה קורה בעולם האמיתי. אבל אני לא יכול להשאיר אותה הבועה לנצח, והיא מצליחה להמלט. אני שוב תופס בידה כמו בסרט נע,  וגורר אותה לכיוון השני, הפעם לכיוון היציאה, כדי שלא תוכל לראות אותו, והיא ממהרת להאבק. שוב.
לא באמת אכפת לי אם אתפוס אותה יותר מדי חזק עכשיו. אני צריך להרחיק אותה.
"קולטון? מה נסגר??" אני מתעלם והיא מצליחה לסובב את ראשה לזווית שבה תוכל להבחין בו.
והיא צורחת.
בלי רחמים.
היא מנצלת את קריאת ההפתעה שלי בתגובה לצרחותיה, ומשתחררת ממני, רצה במהירות מטורפת דרך הדלת.
אני רץ אחריה וצופה בא נעה ברישול, כל עוד נפשה בה בין הפניות, נשרטת, אבל לא מעניין אותה.
היא מועדת ואני מצליח להדביק את המרחק בינינו.
מעולם לא ראיתי אותה מבוהלת כל כך. מבועתת.
אני מרים אותה ומערסל אותה בזרועותי, ורץ איתה בחזרה, כדי להגיע לחניה ונוכל לנסוע מהר יותר.
כשהיא מבינה שאני רץ חזרה היא כמעט גורמת לי להפיל אותה, ואני ממהר להשתיק אותה.
"תשתקי! אני חוזר כדי לשים אותך במכונית ונוכל להגיע יותר מהר."
אבל היא לא מפסיקה להאבק ובוכה במקביל.
"הוא יודע איפה אני גרה! הוא..." היא מנסה להאבק חזק יותר ומחרפן אותי שהיא לא סומכת עליי.
"אז נחזור אליי. את חייבת להרגע!" היא תופסת בידה את צווארי ומצמידה את שפתינו.
אני יודע שזה תזמון נוראי אבל אני לא מצליח לעצור אותה. אחרי נשיקה קצרה היא מקרבת את פיה אל צווארי.
"מצטערת. אבל אני לא יכולה לתת לך להרוג אותי." היא לוחשת ואני תוהה איך המילים קשורות למה שהיא עושה.
עד שכאב נוראי מפלח את צווארי.
היא נשכה אותי.
אני מתקפל בכאב ומניח לה לרוץ אבל אחרי שנייה אני מבין שגם אם כואב לי אני חייב לעזור לה, ואני רץ אחריה.
ו...אני יותר מהיר.
"איך אתה?-" היא שואלת ואני קוטע אותה.
"אייטי את צריכה לסמוך עליי. תבואי איתי בבקשה." אני מתחנן אליה בתקווה שתקשיב.
היא מנידה בראשה. "אני צריכה ללכת מפה." היא לוחשת.
"אז אני אצטרך בכו-"
הפעם הכאב משתק וצורם שגורם לפעימות בכל גופי.
היא בעטה בי בין הרגליים.
אלוהים איזה כאבים.
"אני מצטערת. אני אוהבת אותך."
שלושת המילים האחרונות הקפיצו אותי.
"מה אמרת?" אני שואל בקול חנוק.
"אני לא אפגוש אותך עוד. אני מצטערת ואני אוהבת אותך." אני מתיישב ואוחז בידה חזק.
"מה? על מה את מדברת?" אני שואל מזועזע.
"אני הולכת מפה. למקום אחר. אני לא יכולה להיות כשהוא פה." היא לוחשת ומסיחה את תשומת ליבי עם נשיקה.
פאקינג אחרונה.
אין סיכוי.
"אייטי!" אני צורח כשהיא מתרחקת בריצה לשומקום.
אני לא מסוגל עוד לרוץ.
היא יודעת להכאיב.
פאק. פאק. פאק.
הצוואר שלי שורף והמפשאה שלי בוערת.
אני שכוב על הדשא הרטוב בפרק זמן שמרגיש נצח עד שאני שומע קולות.
העיניים שלי כבר סגורות ממזמן, ואיכשהו אני מצליח לחשוב.
אייטי.
היא לא באמת בורחת.
היא תחזור.
היא יודעת מה היא עושה.
"אוי אלוהים, תסתכל על הצוואר שלו!!!" אני שומע את פייפר. או את טייט. אני כבר לא מסוגל להבדיל.
הכאב בלתי נסבל ואני מניח לו לנצח.

וואט