מהי אהבה

אייטי

השבוע עובר, טייט נמנעת מלפגוש אותנו, סינונים בוואצאפ ובטלפון, היא לא מגיעה לבית ספר, קפצתי אליה אבל היא לא פתחה לי...
ציפיתי שקייל יתבודד כמו בהתחלה, אבל לא.
הוא מגיע למסיבות, וחוגג כאילו לא קרה כלום.
קולטון עדיין מלווה אותי ליציאות,
ברנדון נשאר אדיש לכל המצב,
ופייפר קצת מרוחקת.
הכל כל כך מסובך.
אני נזכרת שנגמרו לי התחבושות בבית ואני אמורה לקבל.
אבל מה אני אמורה לעשות? ללכת לבד או לקרוא לקולטון?
אני מחליטה לבסוף ללכת לבד, כי מה הסיכויים שדווקא עכשיו אני אתקל בו?
כשאני קונה אני יוצאת מהבית מרקחת ופונה לכיוון הרחוב הסמוך אני נתקלת במישהו. השקית עם התחבושות נופלת לי ואני ממהרת להרים אותה לפני שיראה מה יש שם, אם כי אני בטוחה שכבר הספיק לראות.
"מצטער" הוא מתכופף כדי לעזור לי למרות שכבר סיימתי.
עינינו מצטלבות ואי אפשר לטעות בשיערו החום ועיניו הגדולות.
"קולטון?" אני שואלת בזמן שהוא שואל במקביל "אייטי?"
אני צוחקת בעצבנות.
"מה את עושה כאן?" הוא שואל בדאגה. אני מושכת בכתפי.
"סתם, הייתי צריכה משהו מהבית מרקחת." אני עונה בקצרה.
"למה לא אמרת לי? הייתי בא, גם אני הייתי צריך כמה דברים"
"נו...לא יודעת...הייתי צריכה, אתה יודע...כל מיני דברים....." אני זעה בעצבנות והוא מבין את הרמז.
עכשיו הוא מחייך אליי בהתגרות.
"מי הבר מזל?" אני כמעט נחנקת מהשיעול שיצא לי בעקבו האמירה שלו. אני חובטת בו בזרועי.
"לאאאאאא" אני עונה מהר מידי וכולי מוסמקת, אבל הוא רק צוחק ומניד בראשו.
"לא קניתי את...זה!" הוא מביט בי במבט לא מאמין ובכל זאת לא מפסיק להקניט אותי בצחוקו.
"נו אז קדימה, בואי נראה מה יש לך," הוא ממשיך להתגרות בי.
אני כולי מסמיקה ובסוף נכנעת רק כדי שישחרר אותי ואני מוציאה במהירות את התחבושות ומחזירה אותם.
וזה רק גורם לו לצחוק יותר חזק.
אנחנו מגיעים לתחילת הרחוב והוא שואל אותי-
"אני חושב שהייתי צריך לשאול את זה כבר מזמן, אבל לא רציתי ללחוץ, ו...אני חושב שזה די קריטי..." אני מביטה בו לא בטוחה לאן הוא חותר.
"את יכולה להגיד לי את השם שלו? השם המלא שלו? כדי שאני אוכל לברר אם הוא עדיין פה, ואם כן מתי הוא ילך?" הוא שואל קצת בהיסוס ולוקח לי רגע להבין על מי הוא מדבר.
אני מנידה בראשי בייאוש.
"הלוואי שהייתי יודעת. זה היה גם יכול לעזור למשטרה. אבל הוא קרא לעצמו בשם בדוי, קריס דס אם זה עוזר...הוא כנראה צפה שארצה להגיש עליו תלונה וכל זה וזה מהלך חכם מבחינתו לא לגלות לי...."
קולטון פולט אנחה.
"סביר להניח שאין לך תמונה שלו, נכון?" אני מנידה בראשי לשלילה. שוב.
ההליכה נמשכה שקטה, והגענו לשערי הכניסה לביתם שלנו.
"אני אראה מה אני יכול לעשות בקשר לעניין הזה, קריס דסי אמרת?" אני מצטמררת מהשם הזה.
"דס" אני עונה לו בשקט.
הוא מהנהן.
אני חייבת לו כל כך הרבה.
הוא עשה הכל כדי לעזור לי, והוא היה בשבילי, והוא עכשיו פה בשבילי מפנה לי זמן מתי שאני צריכה. אני לא מודה לו מספיק.
"קולטון?"
"כן?" הוא מסתובב בחזרה אליי.
"תודה" הוא מחייך בהקלה שזה כל מה שאמרתי,
"תמיד." הוא עונה לי בחיוך.
אנחנו בוהים אחד בשני דקה ממושכת והוא לוקח צעד לעברי.
אני תוהה אם זה מה שאני חושבת שזה.
אני מתקרבת גם אליו קצת ואנחנו קרובים כל כך.
אני נמסה תחת מגע ידו שמסיטה קבוצה משערי לאחורי אזני.
"את מרשה לי לנשק אותך?" הוא שואל אותי בשקט ואני מופתעת מהשאלה. הוא מבקש ממני רשות. ואני מעריכה את זה יותר משאני מוכנה להודות.
חיוכי גדל ואני מהנהנת קלות.
הוא רוכן קרוב יותר לשפתי עד שהם נצמדות.
ההרגשה הנפלאה שלי נהרסת כשהקול בראש שלי צועק לי לא לעשות את זה.
שיקרה לי אותו דבר.
שגם לקריס האמנתי וגם הוא עשה את זה. אני לא יכולה להיות כל כך חלשה ושברירית ולתת לגבר לשלוט בי.
המחשבות האלה מכבידות על מוחי אבל גופי, פועל לבד. בלי שליטה.
שוב.

אני בלי שליטה!

אויש נו, תפסיקי! זה לא אותו דבר לעזעזל!

אני כורכת את ידי סביב צווארו כדי להעמיק את הנשיקה כדי להדחיק את המחשבות.
אחרי דקה ממושכת, אנחנו מתנתקים ומצח מתחכך במצח.
חיוכו גדל ובתגובה שלי גם.

סוףסוףףף