מהי אהבה

קייל

משהו רע קרה כאן.
משהו רע מאוד.
טייט היא לא בחורה שבוכה.
ובטח שלא ככה.
אני ניגש אליה בהנחה שזה הדבר הטוב לעשות, לא משנה כמה נפגעתי ממנה. היא צריכה מישהו. אין ספק.
"קייל...?" היא שואלת בקול חנוק וצרוד.
המצב הרבה יותר גרוע ממה שחשבתי.
אני רואה אותה מסיטה את ראשה ומנגבת במהירות את הדמעות, כאילו שלא אוכל להבחין שהיא בכתה עם עיניה הנפוחות והאדומות.
"טייט? מה קרה???" אני מתכופף אליה ומתיישב לצדה.
"כלום. אני בסדר." היא משקרת.
אני מניד בראשי. "את שוכחת שאני מכיר אותך יותר מדי טוב מכדי שאאמין לזה" אני סותר.
"זאת..."היא מחניקה יבבה. "זאת..אמא שלי...היא...היא מתחתנת....."          
אז זה העניין.
הייתי צריך לדעת.
"טייט, אני מצטער..." אני לא יכול להגיד יותר מזה.
"אני יכול לשאול עם מי...?" אני שואל בהיסוס. מתלבט אם זה דייב.
"איתו. עם דייב."
כן זה חתיכת חרא.
אנחנו יושבים דקות אחדות בשקט עד שהיא נרגעת ופונה אליי-
"למה?"
"למה מה?" אני שואל למרות שאני חושב שאני יודע.
"פגעתי בך המון. אתה לא צריך להתנהג ככה אליי. זה לא מגי-"
"טייט-"
אבל היא לא נותנת לי לעצור אותה.
"קייל! אני...זה לא פייר כלפיך!" היא נושמת נשימה עמוקה וממהשיכה בשקט יותר.
"ואני...אני צריכה להגיד לך משהו" היא אומרת בהיסוס.
אין לי רצון להתמודד עם עוד דרמה היום, אבל הסקרנות גוברת עליי.
"אני מקשיב."
"תראה, אני...זאת אמא שלי...בגללה נפרדתי ממך." שתיקה טעונה מכילה את ארבע דקות הבאות.
ידעתי.
אני פשוט ידעתי שזה לא מה שהיא אמרה לי.
"אני מצטערת...היא פשוט התייחסה אליך נורא...ו...אני חושבת שמגיע לך מערכת יחסים יציבה, ונוחה יותר...    אני עדיין אוהבת אותך."
וארבעת המילים האלה מסבכים הכל.
"אני- טייט. אני מצטער. אני לא יכול..."
היא מהנהנת בהבנה. "אני יודעת. ולא שיניתי את דעתי לגבי הפרידה, אם כי אני לא חושבת שזה היה רעיון טוב בכלל.
"אני לא אלחץ עליך. אני מצטערת, אני לא יודעת למה אמרתי את זה אני-"
"תראי, אני רוצה שנמשיך כחברים. אני לא רוצה לאבד אותך. אבל אני כבר לא רוצה שנחזור," אני אומר מודע לכאבה שנוצר סביב אותן מילים.
אבל אני חייב.
אני לא רוצה להשלות אותה.
"אבל אני כן רוצה שניהיה כמוני וכמו אייטי או פייפר. חברים" היא מהנהנת עם דמעות.
"ויש עוד משהו...אבל אני יודע שהוא יפגע בך..." היא נושמת נשימה עמוקה למדי ומהנהנת.
"אני...נישקתי את קרלין..." עייניה הפעורות מעידות שלא ציפתה לכזאת תפנית, אבל היא ממהרת לשנות הבעה.
"אני מבינה..."
"אני רוצ-" אני מתחיל אבל היא קוטעת אותי.
"זה בסדר. באמת-"
"טייט-"
"לא! אני מבינה. ואני שמחה בשבילך. היא באמת חמודה. מגיע לך." היא מחייכת.
"אני מקווה שאת באמת בסד-"
היא מחבקת אותי ואני מופתע כל כך עד שאני כמעט נרתע.
"אני ממש שמחה בשבילך, ואת האמת, אני גם לא רוצה שנחזור." אני מקווה שהיא לא משקרת.
המילים האלו היו צריכות להעליב אותי, אבל במקרה הזה, המילים האלו כל כך מקלות עליי.
אחרי שתיקה של כמה רגעים אני אומר כמעט לעצמי-
"תודה"

לוב יוווו