מהי אהבה

טייט

כשאני מגיעה הביתה אחרי היום המתיש הזה, כל מה שקרה עם בויס, הסיפור של אייטי, פייפר וברנדון, אמא שלי מחכה לי על השולחן.
"אח שלך בא לזמן הקרוב הביתה." היא מפילה עליי בשנייה שאני נכנסת למטבח.
"מה??? אדריאן???"
היא מגלגלת עיניים. "ברור שאדריאן טייט, יש לך עוד אח?"
ברור שהיא לא תיתן לי להתלהב. מה ציפיתי?
"למה שיבוא לחודש?" אני תוהה.
"הוא אמר שעשו לו עניינים בבית הספר שלו, ושהוא רוצה ללמוד פה בשנה הקרובה. חוזר לפה רק שצריך טובות." היא מתנשפת.
"אמא! את אמרת לו לעזוב! זוכרת? בגלל השתייה שלו. ברור שגם אחרי שהוא נגמל הוא לא יחזור מרצונו."
"את ילדה קטנה שלא מבינה כלום." היא אומרת בבוז.
"אמא! תפסיקי! תגידי תודה שהוא יוצר איתך קשר בכלל!" אני מתיזה.
"תשמרי על הפה שלך" היא מזהירה.
אני מגלגלת עיניים ועולה לחדר.
אדריאן מגיע לשנה הקרובה ללמוד איתנו. אני כותבת ושולחת.
וואי באמת? איך אמא שלך הגיבה? הוא עונה.
כרגיל. אני משיבה.
ובאמירה זאת אני נשכבת לישון.
מוחקת את כל המחשבות שקוטשות לי את המוח.
ונרדמת.
***
"טייט קומי!" אמא שלי צועקת מעבר לדלת.
אני מפהקת ומתארגנת.
כשאני מוכנה אני יורדת ומכינה לעצמי לאכול כשאני שואלת את אמא שלי-
"מתי אדריאן בא?"
"הוא יבוא היום בצהריים כנראה." אני מתנשפת.
"היום בצהריים?" אני שואלת בהתלהבות.
"אל תתלהבי כל כך. תרגעי." ברור שהיא תהרוס לי. שוב.
אני מושכת בכתפי ומתחילה לאכול את הכריך שהכנתי.
"טוב, טייט?" אני מרימה את עיני אליה.
"אני קצת מפחדת מהתגובה שלך למען האמת, אבל אני צריכה לספר לך..אז...מזל טוב?" היא מרימה את אצבעה ועליה נחה טבעת זהב משובצת.
הוא הציע לה.
אני משתדלת לא להשתגע יותר מידי.
אני מורחת חיוך מזויף על פניי. "מזל טוב"
"טייט, זה-"
"מחכים לי אמא. יום טוב שיהיה." אני מרימה את התיק שלי וסוגרת אחרי את הדלת בלי לחכות לתשובה.
חיכיתי עשר דקות בחוץ, לא כי הם איחרו, פשוט יצאתי מוקדם.
כשקולטון בחניה שלי אני עולה בלי לדבר יותר מדי.
קייל מימיני שואל אותי- "מה קרה?"
אני מושכת בכתפי ועונה- "היא התארסה עכשיו."
הוא מהנהן לאט בהיסוס.
"יש לי בשורות משמחות כולם!" פייפר מתחילה כשהיא עולה לאוטו.
"ההורים שלי יוצאים לסוף שבוע אז נוכל לעשות אצלי מסיבה!"
קריאות שמחה נשמעות אבל אני רק יושבת בשקט עם ההבעה העגומה על פניי.
"טייט?" פייפר מסתובבת במושב כדי להביט בי.
"אמא שלי מתחתנת."
"אני מצטערת..." פייפר אומרת ומניחה את ידה בידי.
האווירה הופכת מעיקה מידי ואני לא רוצה שכולם עכשיו יתחילו לרחם עליי הוא משהו אז אני ממהרת להעביר נושא.
"בכל אופן, יש לי גם בשורות משמחות..."
אני נושמת עמוק.
"אדיראן חוזר!" אני מוחאת כפיים בהתלהבות.
"וואו! באמת?!" קולטון קורא מהמושב שלו.
"כן כן! הוא מגיע היום, ולהשנה הקרובה הוא ילמד איתנו"
וזה מזכיר לי...
-אדיראן!
-בוקר טוב גם לך.
-למה לא סיפרת לי שאתה חוזר?!
-כי אני לא חוזר.
-מה?
-אני מגיע לשנה הקרובה אבל אני ממש לא חוזר... אני יותר...מבקר...
-אויש תפסיק. אתה חוזר.
-מה שתגידי.
-נו? אז למה לא סיפרת לי?
-לא יודע, זה היה ספונטני כזה.
-למה אתה בכלל צריך לעבור לפה?
-בלאגן בבית ספר.
-מה זאת אומרת?
-עזבי, זה לא להודעה. נדבר כשאגיע.
-סגור.
-את בלימודים עכשיו?
-בבית ספר, כן.
-אז אני לא אפריע לך, אני גם צריך לסיים לארגן דברים.
-אוקיי.
-אוקיי.
אני סוגרת את הטלפון בחיוך.
הוא תמיד היה כזה שתלטן, גם מרחוק.
קייל כנראה מבחין בחיוך הדבילי שלי כי הוא פונה אליי.
"את ממש מתרגשת הא?"
"אני? מתרגשת? מה פתאום?" הוא צוחק ואנחנו נכנסים.
קרלין מבחינה בנו.
"היי!" היא קוראת לו וממהרת אלינו.
היא נושקת לו על הלחי ואני משפילה מבט לנוכח המבוכה שאני מרגישה.
"היי טייט!" היא מעבירה מבט אליי עכשיו. אני מחייכת אליה והולכת לשבת ליד פייפר.

חיוכים