שעון המעורר געל אותי מסיוטי הלילה, פקחתי את עיני במהירות ואישוניי ניתרו במהירות על פני הרהיטים בחדר. הנחתי יד על ליבי וניסיתי להסדיר את הנשימה, תמונות הסיוט עדיין רצו במוחי. חלמתי על הלילה ההוא במועדון שכמעט נגמר באונס אם סת' לא היה מופיע בזמן . סת'...
אתמול רבנו שוב, תחושת מרירות עטפה אותי. הרגשתי רע פתאום ואשמה מתמיד, הסיוט הזה הזכיר לי מה הוא עשה עבורי; הלילות הקרירים שהוא היה יושב איתי במרפסת ומסתיר מכל העולם...התגעגעתי אליו, בעמקי ליבי ידעתי את זה.
נתתי לעצמי שתי סטירות על הלחי כדי להתעורר והתחלתי את הארגונים לקראת היום הראשון שלי בתיכון היוקרתי והפלצני עם דושבאגים.
-----
הסתכלתי על עצמי בבואה כשסת' חצה את הסלון ונכנס למטבח, שמעתי רעשים של כוסות מאחורי ואז את המכונת קפה מצפצפת. "להכין גם לך?" נשאלה השאלה שלא ציפיתי לשמוע עוד בחיים שלי, לקחו לי כמה רגעים להתעשת על עצמי. "כלומר, תה או חלב או מה שתרצי, אני זוכר שאת לא מתה על קפה." תחילה קולו היה נשמע חלש ולא בטוח ולקראת סוף ההצעה הביטחון חזר אליו בכל הכוח. הסתובבתי בזהירות אליו, פתחתי את פי ואז סגרתי שוב.
הסתכלנו אחד על השנייה בשתיקה מתוחה, לא ידעתי מה להגיד קודם מרוב הדברים שרצו לי בראש. "כ-כן." מלמלתי לבסוף כמו מוגבלת והסתובבתי בחזרה למראה והמשכתי לנסות למצוא את הסוגר של השרשרת. "מה כן?" הוא שאל בצחקוק, "תה, תודה." אמרתי במהירות והוא תוך כדי חיפוש במגירות אחר התיון המשיך לצחוק עליי. "היי, אל תצחק עלי פשוט הופתעתי שפנית אליי, אחרי אתמול...," אולי הייתי צריכה לשמור את השורה הזו לעצמי, כדי שלא ניכנס לזה שוב אבל היה כבר מאוחר מידי.
"זה היום הראשון שלך, חשבתי שיש לך מספיק בעיות בלי קשר וסתם הייתי שיכור אתמול, אני בקושי זוכר משהו." הוא אמר ואני לא ידעתי מה דעתי לגבי הוידוי שלו, אז גירשתי את זה מראשי. "אתה תוכל להקפיץ אותי או שאצטרך למצוא את הדרך בעצמי?" השאלה יכלה להישמע קצת ישירה מידי אבל לא היה לי זמן לבזבז והוא יסרב.
"לא, אני אקח אותך. מאיפה השאלה בכלל?" הוא נשמע כועס ששאלתי, "התה שלך מוכן." הוא הודיע ואז מיהר להתחפף מהמטבח להתלבש. נשענתי על השיש העמוק והתענגתי על התה מלא הסוכר שלי וחייכתי חיוך קטן.
-----
"אתה יודע באיזה כיתה אני משובצת?" שאלתי אותו כשהוא התניע את הלבורגיני שלו. הוא נתן לי מבט קצר מעיניי הטורקיז הסוחפות האלו, "לא, מצטער. זה לא פרטים שמודיעים לי עליהם. אבל יש סיכוי טוב שאבא שלי דאג לסדר אותך בכיתה שלי." הוא אמר ופנה שמאלה בכיכר. "זו אמצע שנת י"ב אני באמת לא מבינה בשביל מה זה היה נדרש." מלמלתי כשאני בוהה בנוף דרך החלון. "הלוואי שהייתי יודע, אבל יהיה בסדר. אנשים ידעו לא לגעת בך." המשפט הזה קצת ערער אותי וגרם לבטן שלי להתהפך.
YOU ARE READING
לא שלך
Romance"אני לא מסוגלת לחיות איתך!"יבבתי בתסכול, והשלכתי לצד החדר את האגרטל היקר שלך, שהיה יותר חשוב לך ממני, לרצפה. "תלמדי." חייכת את החיוך הזחוח שלך. "את מרגישה אלי משהו," "ואתה מרגיש משהו לחזייה שלי." אביה של לורה אבני שקע בחובות, והפתרון היחיד היה מכיר...
