לא שלך

פרק 16

שנתי הייתה לא רגועה, התהפכתי על המיטה שתאמה למטר שבעים ושתיים שלי בדיוק, השעה שתיים ואני לא מצליחה להירדם. התיישבתי ונשענתי על הקיר, חיוך הזדחל על שפתיי כשחשבתי על היום, האם עם סת' אוכל להיות פתוחה כמו שאני הייתי פתוחה עם אריק? אני רוצה את זה בכלל?

כאן כבר התחלתי לפחד מהכיוון שאליו זלגו המחשבות שלי, הבנתי ששפטתי אותו על התקופה בה הוא ניסה בכל כוחותיו להבריח אותי.  בין סת' שצעק עלי וניסה להשפיל אותי לבין סת' שהעברתי איתו את כל יומי לא היה שום דמיון.

ואז חשבתי על זה עוד קצת והבנתי שאני לא רוצה לחשוב על זה, כן! גם על זה צריך לחשוב. טוב לנו ככה, אנחנו לא חייבים להגדיר את עצמנו, אנחנו נזרום לאן שזה יוביל אותנו.

באותו לילה קיבלתי הודעה קולית ממיק, שרבתי עם עצמי לשמוע או לא לשמוע אותה, ואז דאגה זחלה במורד עמוד השדרה שלי. השעה שלוש, זה חייב להיות קיצוני. הוא היה שיכור.

הוא היה שיכור, שיכור חסר רגשות ורגישות, מצאתי את עצמי מזועזעת מההקלטה הזאת יותר עם כל שניה. הוא לא הפסיק להגיד לי כמה אני מרושעת, כמה אני איגואיסטית וכמה אני משחקת אותה קיר. הסיפוק שהוא הרגיש כשהיה עם מישהי אחרת, הסיפוק שהוא הרגיש כשהוא שכב עם הארלי, כשהוא שכב עם החברה הכי טובה שלי לשעבר. הוא חתם את ההקלטה בבקשה שלו שנדבר ואני פשוט רציתי לבכות מצחוק ואולי לא רק מצחוק.

הלב שלי כאב, הפצע שהוא השאיר עלי היה אחרי הכל טרי ולשמוע ממנו כמה בת זוג מאכזבת הייתי עירער אותי, התעלמתי מהעובדה שזאת החלאה מיק. הוא היה החבר הראשון שלי הוא היה האדם הראשון שפתחתי בפניו את הלב ונתתי לו את זוג המפתחות אליו. נרדמתי עם עיניים לחות, והוא יאלץ להירדם ללא תשובה.

----

אני ומולי ישבנו ושיחקנו במשחקי קופסה רנדומליים, כשהייתי איתה הרגשתי שלמה עם עצמי גם הלב שלי. הרסיסים מצאו את דרכם להתאסף ולהתחבר מחדש.

 ג'ף בהה בנו מרחוק, כשהוא לוגם מהקפה שלו הוא נעץ בי מבט שהוא סמך עלי שאפענח למרות עפעפיו החצי סגורים. הכל חזר להיות רגיל, בוקר נורמלי.

"אתה יודע שאתה תמיד יכול להצטרף?" שאלתי כשאני מחשבת דרכים בהן אני אפסיד לאחותי הקטנה בלי יותר מידי השפלה, "יש לי דברים יותר טובים לעשות." הוא אמר בכבדות וגסות. יש דברים שלא משתנים לא משנה מה: החוסר נחמדות של ג'ף, בבקרים במיוחד. "כמו לבהות בנו מהצד?" מולי שאלה כששלחה את התוכנית שלי לפח, לעזאזל היא הייתה יריבה ראויה. אני לא. "כן" ענה קצרות ג'ף ונמלט מהמקום.

----

"מתוקה אנחנו כל כך שמחים שבאת לבקר אותנו, הבית היה מאוד...שקט בלעדיך." אמא שלי מתחה את קולה ובנוסף, מתחה על עור פניה חסר הרבב למרות גילה חיוך. אני בטוחה שהבית היה שקט, מולי לא מעיזה לצייץ וג'וזף יותר מידי עסוק בלהתעלם בכל מה שקורה מסביבו ותוך כדי הוא מנסה לשלב את הבלבול המיני שלו. "בהחלט, אבל עד מתי תהיי איתנו?" ההורים שלי היו אנשים קסומים בעיני, בעיקר המלחמה הצמודה שלהם מי מהם יותר ישיר. "לצערי," פתחתי את פי, אני בטוחה שהם לא הרגישו צער. "בערב סת' יבוא לקחת אותי." מולי חיבקה אותי והתמקמה יותר בחיקי על הספה בסלון למשמע הבשורה. היא שלחה את עיניה הגדולות אליי וראיתי בהן כל כך הרבה תקווה, שרציתי להגן עליה לפני שהיא תתנפץ בין קירות הבית הזה.