לא שלך

פרק 1

"מה שאתם עושים לי פשוט לא הוגן!" התיישבתי בשולחן האוכל, כשראשי מונח על ידי הנשענות עליו. קולי עייף, כמעט כמוני, הכוח להילחם על זכויותי בבית הזה הולך ואוזל. "אה הא, שמענו אותך." ג'ף מזלזל בי וברגשותיי כרגיל, אח הלמופת שלי, השטן הפרטי שמינו לי.

"ג'ף..." אבי מדבר אליו בקול מזהיר, למרות שהוא יודע שזה לא מרתיע את הבלונדיני המגודל בכלל. הוא עושה הכל כדי שאמי תראה בו ראש למשפחה הקסומה שלנו. "מותק, כבר דברנו על זה, זה הכרחי וחוץ מזה מתוקה, את יודעת שלא היינו עושים שום דבר שהיה יכול להרע לך?" אמי מניחה מלפניי צלחת פנקייקים, ואבא מחליק על השולחן מהקצה השני לעברי את סירופ המייפל וחוזר לקרוא את העיתון שלו. "אבל זה בדיוק מה שאתם עושים! אתם פשוט מכרתם אותי! הפקרתם אותי בשביל כסף והשם הטוב שלכם, לא באמת אכפת לכם מה טוב או לא טוב בשבילי!" אני צועקת ודופקת את ידיי על השולחן, אמי פותחת את פיה בשביל למחות, אבל אני שולחת לעברה מבט מאיים והיא נאנחת בתבוסה. "את יודעת שהזמנים עכשיו קשים למשפחתנו, לורה, אל תהיי תינוקת כפוית טובה. אם הייתה דרך אחרת, היינו נוקטים בו." אבי אומר זאת מקצה השולחן השני כשפרצופו עמוק בתוך העיתון האפור כמו העתיד שמצפה לי.

"צודקים אני באמת מגזימה," אני מגחכת בסרקסטיות "כולה אונס אפשר לחשוב, כשימצאו את הגופה המתרקבת שלי בקרקעית האגם, כי זה מה שהוא בדיוק יעשה איתי כשימאס לו ממני, אל תעמידו פנים שאתם לא צפיתם את זה." אמא שלי מסתכלת עלי בבהלה ואחי נוחר לצידי בבוז, עיניו הקרות מחייכות בלעג. "כי זה בדיוק מה שבחורים עשירים עושים, כבר שכחתם את קאסי? פרסמו את זה ממש לפני כמה חודשים!"

"סת' ממש לא כזה, הוא בחור מקסים ובכלל לורה הפחד שלך מגברים עניין מרתיע בפני עצמו, תצאי מזה. הוא לא יפגע בך, הוא ואביו חותמים על מסמכים שמבטיחים שאין לנו מה לדאוג לגביו." אמי אומרת תוך כדי שהיא מעבירה מטלית על השיש.

"יפה אמרת, 'לנו', אתם רק תהנו מהכסף." אני קמה מהשולחן ובהליכה מהירה כמעט ריצה ממהרת לחדרי, המקום המפלט שלי, המבצר הדמיוני שלי. "והשקט!" זורק לגבי ג'ף.

----

אני מעיפה את כל הספרים והחפצים מהשולחן הכתיבה שלי, אני לא אצטרך אותם בקרוב, שום דבר מכל אלה. הרי בן זוגי ידאג לכל זה, כמה מקסים מצידו, נכון?

אני מסיטה את מבטי הצידה לעבר הדלת החורקת של חדרי, אין לי כוח להתעמת יותר עם אף אחד אז כדאי שילכו.

אבל זו מולי נכנסת לחדרי, מזיזה את הדלת הגדולה לעומת גודלה בזהירות וחומקת פנימה, בידיה צלחת הפנקייקים שלי שלא נגעתי בה. "לורה, אל תהיי עצובה, אמא הכינה פנקייקים!" היא מחייכת אלי את חיוכה העדין, ואני מרגישה את ליבי נמס. אני קורעת ברך מול אחותי הקטנה, לוקחת מידיה את הצלחת ומניחה על הרצפה. אני מחבקת את פלג גופה העליון, נאחזת בה כאילו חיי תלויים בזה, למעשה השפיות שלי תלויה בזה.