לא שלך

פרק 23

"אני לא מבינה מה הולך כאן," הבנות הסתכלו עלי בעיניים גדולות ומפוחדות, התעסקתי עם הטופס בידי. זה לא קורה לי.

 לא יכו להיות. מה קורה כאן?

"לפי הפרצוף שלך אני מבינה שאת לא תיכננת את זה," אמרה סטלה והעיפה את שיערה לאחור בעצבנות, "את פשוט גאונה." השבתי בתוקפנות ואז נאנחתי "מצטערת. זאת חייבת להיות טעות או עוד לורה אבנתי." שפשפתי את קשת אפי, אני עייפה מתסביכים. לפתע הצלצול נשמע, כשראיתי שהן נשארות במקום אמרתי להן להתקדם, שהכל בסדר. למרות שהכל היה רחוק מלהיות בסדר. 

"שמעתי שאת עוברת בית ספר," נשמע קול לעגני מאחורי, ידעתי בדיוק למי הוא שייך. "באמת? כי אני לא שמעתי." מאיפה היא יודעת את זה? שמעתי צעדים מתקרבים מאחורי גבי. "את מוזמנת להסתלק הארלי," אמרתי בקול הכי מתוק שיכולתי להפיק באותו רגע. "לא חושבת, אני מעדיפה לענג אותך בחברתי כל עוד זה אפשרי." היא לחשה לי באוזן, הצטמררתי וקפצתי בבהלה הצידה. "אני לא ראויה לזה." אמרתי בבוז ועוד לפני שהיא הספיקה לדבר ובזה לגנוב זמן יקר שאני יכולה לנצל בשביל להבין מה הולך כאן, רצתי בחזרה לחצר.  מי יודע אולי אני כבר לא ברשימה ואפילו לא אקבל חיסור.

התיישבתי על ספסל עץ, זרקתי את התיק שלי בעייפות עליו לצידי והתקשרתי לאמא שלי. אלוהים יודע כמה לא רציתי לדבר איתה. היא לא ידעה מזה כלום. חבל שהתקשרתי, היה מתיש לזייף נחמדות כלפיה, בעיקר אחרי המפגש האחרון איתה. בכללי, להיזכר בהורים שלי לא עשה לי טוב. נזכרתי בכל ההבטחות חסרות המשמעות מצידה של אימי, שיהיה לי קסום אצל סת' ואם לא, אני תמיד יכולה לחזור הביתה. ככה הכל התחיל, זו הסיבה שלא השתגעתי כששמעתי מה עומד לקרות, באמת האמנתי לה כזאת תמימה ומטומטמת. בנוסף, היא הבטיחה לבוא לבקר אותי, לשלוח אליי את מולי ולא ללחוץ עליי. מיותר לציין ששום דבר מזה לא קרה, נכון?

לא רציתי להפריע לסת', לכן דחיתי את השיחת טלפון אליו לסוף. ואולי לא רק בגלל זה, הייתה לי תחושה חזקה שהוא מעורב בזה. ההתנהגות שלו הבוקר הסגירה אותו, 'אין לך סיבה לדאוג לגבי הבית ספר הזה' ככה הוא אמר, לא? הצמדתי את הטלפון לאוזן שלי ביד רועדת, נשכתי את שפתי התחתונה וחיכיתי ל"בום".

"הכל בסדר?" הוא שאל ישירות, קולו נשמע מודאג ושמעתי אותו מתנשם. "תגיד לי אתה." אמרתי בקול מתוח, לקחתי נשימה עמוקה ואז שאלתי "סת', למה אני עוברת בית ספר?" שאלתי בגיחוך, זה באמת היה מצחיק איך ששולטים לי בחיים. הוא השתתק. "לורה, קודם כל תנשמי." שמעתי אותו מנסה להרגיע אותי מעבר לקו אבל אני ראיתי אדום. "קודם כל, אל תגיד לי תרגעי." שלפתי והכעס והעלבון התחיל לבעבע בתוכי. "אבל את צריכה." נמאס לי סופית מכל החרא הזה, דיי, כל החודש האחרון מנסים להשתלט עליי. גם דיאן כשניסה לסמם אותי, אני בן אדם עם זכות בחירה. לעזאזל. "אני יודעת יותר טוב מה אני צריכה, דבר כבר!" התרגזתי, הרחקתי את הטלפון לשניה בשביל לקחת לגימה מהפיוזטי שלי.