אני יושבת על הספה הנוחה מאוד של סת' לשעבר וכרגע שלי, צופה בסדרה להנאתי כשלא אחר מאשר סת' פורץ את דלת הפנטהאוז, מה ששמעתם, פורץ אותה אבל לא לבד. עוזרות לו בזה שתי בחורות שאחת מהן מנשקת את צווארו בפרעות והשנייה מצרפתת אותו, עיני נפערות אני לא מאמינה למה שאני רואה. הבחורות אפילו לא מרימות את עיניהן אלי, מקובעות אך ורק אל גופו של סת'. הוא הביא לפה סטוץ! כאן, לפנטהאוז שאני שוהה בו, הוא הביא בחורות. לא לכוס קפה ולא להתכונן למבחן. הוא מתנתק מהן רק לרגע בשביל להסתכל לאחור, לראות אותי כשאני מוכנה לקרוע אותו לגזרים. "היי אהובה, אני בחדר אם את צריכה אותי," הוא מגחך בקולו הצרוד לא מזכה אותי במבט נוסף והם ממהרים יחדיו לחדרו כמעט בריצה.
אני תופסת את ראשי בין ידיי מנסה להשתלט על סערת הרגשות שמציפה אותי כרגע, רציתי ללכת לשם ולשפוך עליהם חומצה. הרצון התגבר מרגע לרגע כשהתחלתי לשמוע דברים. סת' רוצה לאמלל אותי.
נקודת מבט של סת'
אני נוהג בלמבורגיני שלי בשלווה, מטיח אגרופים על מנת לשחרר קצת מהעצבים שמכווצים כל שריר שלי. אני שונא את כל העסקה הזאת, אני שונא את אבא שלי ואני שונא את הרמזור המזוין הזה שלא מתחלף. לקחו לי את החיים בלי לשאול בכלל, ולורה? כבר שקעה עמוק בתוך זה, היא משוכנעת שאני הבן זוג שלה ואני חייב לה אמונים. סעמק עם זה! עכשיו אפילו אסור לי להתנשק אחרת בלי רעש, זאת לא רק לורה זה גם האידיוטים האלה ששותים מרכילות עד הטיפה האחרונה. אבא שלה חגג את החיים שלו, שתה ושקע שתה ושקע בחובות, ואני אמור לשלם על זה?
"רומנס! אחי! כמה טוב לראות אותך." קורא לעברי תומס, אני צונח בכיסא לצד הבר מולו והוא מיד יודע מה למזוג לי. "אני חושב שאצטרך יותר מזה." אני אומר לו לפני שאני שותה את המשקה האהוב עלי ותולה בו את התקווה שהיום הדפוק הזה ישכח. "מה קרה? נדבקת במחלת מין?" תומס אומר כאם חיכה לרגע הזה, חמור. "הלוואי." אני נושף והוא מרים לעברי גבה, "באתי לכאן להשתכר ולשכוח." הוא מבין את הרמז ועוזב אותי לנפשי. בחור חכם. חבל שתקוע בחור הזה במדי הברמן.
אני מפנה את מבטי לאחור מתבונן ברחבת הריקודים העמוסה, מישהי בשמלה אדומה מושכת את תשומת ליבי. היא מזכירה לי מישהי שלהיזכר בה זה הדבר האחרון שמתחשק עכשיו לנשמה המותשת שלי. לפתע, היא מפנה לי את גבה ומנענעת את האגן שלה בצורה מפתה. אני מסתכל על השיער הבלונדיני שלה ומבין. מסתובב ומוחץ את הכוס זכוכית עד שהיא נשברת בידי. אני לא מייחס חשיבות לכאב מהזכוכיות שננעצות בעורי, גם לא למבט ולצעקות של הברמן תומס ושאר האנשים שישבו על הבר. אני פשוט קם מהכיסא והולך הישר אליה, כאשר ידי המדממת משאירה אחריה שביל מטיפות דם זעירות.
"שלום לך," היא קורצת לי ועוטפת את זרועותיה סביב צווארי ומתחככת בגופי בלי בושה, "היי, נחמד כאן אבל יכול להיות יותר נחמד...," אני לוחש לאוזנה בקולי העמוק, יודע עד כמה בנות נמשכות אליו. היא נושכת את שפתה התחתונה מעוניינת למדי, "מה את עושה הערב?" אני מוסיף לרמוז, אני צריך להיות בטוח שהיא מאה אחוז בעניין. "מה שאתה עושה." היא עונה לי ואני מחייך לעברה חיוך שרק אני יודע מה יש מאחוריו, חיוך מרושע. אני הולך להנות מזה כל כך.
YOU ARE READING
לא שלך
Romance"אני לא מסוגלת לחיות איתך!"יבבתי בתסכול, והשלכתי לצד החדר את האגרטל היקר שלך, שהיה יותר חשוב לך ממני, לרצפה. "תלמדי." חייכת את החיוך הזחוח שלך. "את מרגישה אלי משהו," "ואתה מרגיש משהו לחזייה שלי." אביה של לורה אבני שקע בחובות, והפתרון היחיד היה מכיר...
